בני זוג יוצאים למסע בלבבות שבורים: לבו שבור בגלל מחלת לב שהחמירה, ולבה – בגלל הדאגה.
הוא חולה כבר שנים אחדות. כשהיה בשנות הארבעים המוקדמות שלו, והוא במיטב שנותיו, התברר שלבו חולה. במשך השנים הידרדרה בריאותו. לבו עבד לשליש ולרביע, גם עורקי הלב חלו מאוד, והגבר החסון והחזק נחלש בגופו וכל מאמץ קל היה בשבילו מבצע.
לאחר התקף חמור החליטו רופאיו שעליו להחליף את לבו החולה. כמה חודשים לאחר מכן המליצו שייסע מיד ללוס אנג'לס, שם יש סיכוי גדול יותר מאשר בארץ להשתיל בו לב בריא בטרם יהיה מאוחר.
האיש הוא בעלי, ואני אשתו הדאגנית. עכשיו, כשיצאנו להילחם על חייו, התעצמה דאגתי לו שבעתיים. אך הוא, אופטימי ומאמין בישועת ה' כהרף עין, כשראה את עננת הדאגה על פניי היה אומר: "במילה דאגה ישנן האותיות מא' עד ה', חוץ מהאות ב', שהיא מסמלת ביטחון בה'. בואי נוסיף את הב', אז לא תהיה לנו דאגה כלל!".
אבל לפעמים הוא ממש לא הקל עליי. חולים שהיו מאושפזים איתו התרשמו מסבר פניו שאצלו ימצאו עידוד ונחמה בשעתם הקשה, ושיתפוהו בצרותיהם כדי לשאוב ממנו אמונה וביטחון. הוא אכן סיפק להם את מבוקשם, וממיטת חוליו הקשיב להם ודיבר על לבם עד שרווח להם, אבל אני לא הייתי רגועה. הן הוא מסכן את עצמו, כי מתאמץ הוא מעל לכוחותיו.
כשדאגתי הרקיעה שחקים ודרשתי ממנו להפסיק את הדיבור ולנוח, אמר: "מי יודע, אולי ההשגחה גלגלה אותי לכאן כדי שאנחם יהודים אלו שנמצאים במצוקה?" ולא הפסיק לגמרי, רק השתדל להתאמץ פחות.
בניכר חיינו חצי שנה, שבה היו שעות מתח וחרדה יחד עם רגעי שמחה ואושר. אלה, האחרונים, היו קשורים בדרך כלל לאנשים שפגשנו שם. רשמית הם התנדבו להסיע אותנו לבית החולים, אבל גם פתחו בפנינו את בתיהם ולבותיהם. אנשים ונשים אלו פשוט עזרו לנו לשרוד! לפעמים היה זה בעזרת מחוות קטנות ואכפתיות כגון צלחת מרק שהייתה מרפא לנפש או סתם מילה טובה שחיממה את הנשמה.
בעיר המלאכים (לוס אנג'לס) מצאנו מלאכים ממש, שליחי ההשגחה העליונה שנשלחו ברגע הנכון לעזור ולעודד, כמו ידידתי אורית שבאה אלינו בדיוק בזמן הנכון.
כשעה לפני חצות, כשישבתי ליד בעלי המאושפז בטיפול נמרץ חשתי מיחושים חזקים בחזי. האחות מחליטה, למורת רוחנו, לקחתני לבירור במיון, וכבר מביאה כיסא גלגלים, מצווה עליי לשבת בו ומתחילה לגרור אותי כשפניי האדומות מבכי אל מול פניו החיוורות. בכיתי על מצבנו הביש ועל כך שאני נאלצת להשאירו לבדו על ערש דווי ואילו אני מובלת לבדי לבדיקות.
בעוד אני נגררת ובוכה אני שומעת קול דיבור בעברית שואל את בעלי לשלומו ומה קרה שהוא כל כך חיוור. חשבתי שאני הוזה, ובעלי אומר בהתפעלות: "תודה שבאתם בדיוק עכשיו!". אז מספרת אורית שהיא ובנה חוזרים מטקס בבית ספרו ובדרך נכנסו לבקרנו! כשראתה אותי הבינה מיד את מצבנו. את בנה השאירה ליד בעלי, והיא הצטרפה אליי. הודו לה' כי טוב! בזכות היותה אחות בית החולים התחילו במיון בבירור מיידי.
מנין ידעה אורית המסורה לבוא בשעה בלתי מקובלת לביקור חולים? ריבונו של עולם, בוודאי, שלח אותה אלינו כדי לעזור ולהקל! והנה, דווקא בתקופה כל כך קשה של כאב ודאגה, לכאורה תקופה של הסתרת פנים, חווינו גילויים של השגחה פרטית ונסים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".
מסיפור זה ומסיפורים אחרים למדתי שיעור גדול באמונה: הקב"ה מנהל את העולם ואינני צריכה לדאוג כלל. והנה, לצד המטרה הראשית של המסע שלי - ללוות את בעלי להשתלת לב - שבאופן מפתיע לא התבצעה, היו לי מסעות נוספים. מסעות לתוך הנפש פנימה, אמונה בהשגחת ריבונו של עולם שהתחדדה אצלי ותובנות שאולי לא הייתי מגיעה אליהן לולא יצאנו לדרך.
כל זה כתבתי בספרי 'אירוע לב', שבו תיארתי את החברים, את הקשרים שנטוו איתם ואת סיפורי הנסים שהתרחשו לנו באמצעותם. השם "אירוע לב" רומז למחלת הלב שבעטיה מתרחשת העלילה, אבל הוא גם מתאר את ההתרגשות העמוקה שחווינו בזכות ידידינו הטובים.
".... אז אין סיבה לאבד תקווה כי לא רק שם, אלא בסביבתנו נמצאים אנשים כאלה כל הזמן, חדורי אמונה, מלאים בחסד ובחמלה, תורמים לעולם טוב יותר לחיות בו, צריך רק לפקוח עיניים ולהסכים לראותם" (מתוך הכתוב על גב הכריכה).
פורסם בפנימה