לפעמים אני פשוט לא מאמינה שאני שומעת זאת שוב. "אימא, בת כמה את?". "שלושים ושמונה". "רק?! אימא של... כבר בת ארבעים והיא בהיריון! אולי תהיי גם את?". כאילו לא מספיקים לו שבעה אחים. מה אתה צריך עוד? לא. צריך עוד אח, הוא טוען, ושבעת אחיו מהנהנים בהסכמה. "אימא, בבקשה!" כאילו שזו בקשה ללכת לגן חיות או לקנות עוד שמלה לחגים.
סליחה, לא כולם. הבכורה איתי. גם היא משוכנעת ששמונה זה מספיק. מספיק לה עם הבכיות ועם הבלגן. אבל אפילו לשתינו קשה לתאר בית בלי אחת קטנה שמסתובבת וממיסה את כולם בחיוכים, בשובבויות או בפרצופים נעלבים.
תינוק קטן. עוד אח. כמה שאני לא מתגעגעת לזה. בלי להעליב, כן? כל כך הרבה שנים הייתי בתוך המציאות הזאת של מילד לילד, מהנקה להיריון, מקימה לתינוק בוכה לקימה לשירותים, שאני כל כך נהנית מהעצמאות היחסית שיש לי עכשיו עם שמונה ילדים גדולים. כן, הקטנה שלי כבר עולה לגן דקל, בשעה טובה! אין ילדים במעון!
אני נהנית מהרוגע ומהעצמאות, והקטנות שלי, עיניהן כלות כל אימת שעוברת איזו תינוקת במרחב שלהן. כל היום הן משחקות בבובות ובאימהות. לא נורא, אני מנחמת את עצמי ואותן, עוד כמה שנים ובעזרת השם יהיו לכן אחיינים קטנים ותהיו דודות לתפארת.
יישוב בגדילה
היות שאנחנו מהמשפחות הגדולות ביישוב, אנחנו זוכים לראות הרבה משפחות מתרחבות מסביבנו. עוד אח ועוד אחות. אני פוגשת את האחים הגדולים אצלנו, במשחקייה, בספרייה. עיניהם זורחות בדברם על אחיהם הקטנים. איזו שמחה.
כמה ברכה תינוק חדש מביא לבית. והילדים מרגישים את זה. מבקשים את זה. ובני ממשיך, לא עוזרים ההסברים שלי על קשיי ההיריון והלידה וההתאוששות והגידול. "אימא, ראית? אימא של... כבר החזירה את אח שלו מהמעון, והיא רק שלושה ימים אחרי לידה! זה לא כזה ביג דיל. גם את יכולה. את תתאוששי מהר, אני אומר לך!" מבטיח הנער הצעיר.
מה יש להם שהם רוצים כל כך עוד אח? חוץ מהעניין המגדרי - שש בנות, שני בנים. הם רוצים עוד אח. בן. אמרתי להם: קחו בחשבון, אצלנו זה רק בנות. אתם רוצים עוד אחות??? כן. גם אחות הולך. העיקר עוד. מאוד משמח אותי שילדיי רוצים עוד אחות, אבל זה לא מספיק.
חברה שלי, אז אם לשבעה, נכנסה להיריון תוך כדי הנקה של בתה הקטנה. היא הופתעה. הייתה אז אחרי כמה לידות צפופות ורצתה קצת מרווח נשימה. מתוך הקושי, פנתה לרב היישוב בכדי להתחזק ולשמוח בהיריון הזה, שלא ציפתה לו. בטח לא עכשיו.
התשובה של הרב הדהימה אותה. הרב, ממש לא מהמקלים, לא מיהר לחזק, גם לא לעודד. בדיבור נחרץ אמר לה: "ילדים עושים כשרוצים!". באותה שעה היא יצאה מדוכדכת, אבל להיריון התשיעי היא הגיעה אחרת. שלמה, שמחה, ולא צריכה חיזוקים.
פורסם ב''פנימה''