בסוף זה קרה. זה קרה, ובגדול.
אחרי הרבה תובנות חשובות וניסיון כושל אחד, באו חודשים של כניסה לעובי הקורה של חיי.
יחד עם שירה, המאמנת האישית שלי, צללנו לעומק הקשרים ומערכות היחסים בבית, וכמעט שכחנו לרגע שהסיבה העיקרית למפגשים בינינו היא היציאה לעבודה אחרי הרבה שנים של עשייה בבית.
היו גם כמה מפגשים משמעותיים עם המאמנת התעסוקתית, יעל, שחתרה ללא לאות למקד אותי למקורות הכוח והכישורים שלי, ולא התרגשה משום חסימה פנימית שהצבתי בדרכה.
"נו, אז אני רואה שיש לך מקצוע", אמרה בפגישתנו השנייה.
"נו?", הרמתי גבה.
יעל חייכה בסיפוק. "מכתיבה אפשר להרוויח הרבה כסף. זהו תחום רחב עם הרבה ענפים. בטח תמצאי את עצמך באחד מהם".
"כן, כתבתי פעם, וגם עכשיו אני כותבת קצת לכתב עת שיוצא מדי פעם, אבל לא מעבר לזה", ציננתי את ההתלהבות.
"יש את התחום של כתיבה שיווקית", אמרה יעל, "חשבת על הכיוון הזה?"
"שיווק זה ממש לא התחום שלי. אני לא טובה בלשכנע. אני מבריחה לקוחות".
היא לא נעצרה. "מה עם הוראה בתחום? כתיבה יוצרת, סדנאות?"
"זה לא בשבילי לעמוד מול קהל. אני טיפוס של אחד על אחד".
"ומה עם ביבליותרפיה?"
"טוב, זה תחום שצריך ללמוד אותו, אין לי ניסיון בזה".
יעל זזה קצת בכיסא ועלעלה בדפים מהפגישה הראשונה. "אני רואה שאת גם עורכת וידאו. זה מקצוע שמכניס הרבה כסף".
"אה, עשיתי את זה לפני שנים. כדי לחזור לתחום אני צריכה קורס ריענון, ובכלל, משמרות עריכה הן בין עשר לשתים עשרה שעות. איך זה מסתדר עם בית שיש בו חמישה קטנים?"
יעל הפסיקה לזוז בכיסא ונתנה בי מבט חודר. "תשמעי, אם תמשיכי להגיד לא על כל דבר, לא תגיעי לשום מקום. קראתי את מה שאת כותבת. כתיבה היא ללא ספק התחום שלך. תתחילי לכתוב. לא משנה מה. תכתבי, תכתבי, תכתבי".
עכשיו הגיע תורי לזוז בכיסא. אבל לא עזרו לי כל התזוזות והכחכוחים שקיימים בעולם הזה. יעל הייתה חדורה, והיא הדביקה אותי.
חזרתי לכתוב.
לתרגל עצמאות
בד בבד נכנסנו בבית למהלך של תרגול עצמאות. לא משהו מובנה, אבל עצם העיסוק שלי בנושא הביא את המציאות לכך.
כך קרה שפגישות האימון ב'חסדי לב' נקבעו לשעות הצהריים, והילדים מצאו את עצמם מגיעים הביתה, הגדולים מקבלים את הקטנים, מגישים ואוכלים צהריים או מנשנשים משהו עד שאני באה. בקיצור – מסתדרים.
פלא פלאים. מה שהיה נראה כבלתי אפשרי בעליל, לאט לאט קרם עור וגידים והיה למציאות יומיומית פשוטה.
וכשהשם מחליט לתפור לך בגד, תהיי בטוחה שהוא יהיה מדויק למידותייך, כולל הידוק כל הקצוות והפינות.
קיבלו את הטור שלי ל'פנימה', ואחרי שלושה חודשים מצאתי עבודה.
ככה זה, כשזורקים אבן למים היא יוצרת מעגלים-מעגלים שהולכים וגדלים, מהדהדים את המציאות החדשה, ומציאות חדשה נוצרה במרחב חיי.
העבודה שמצאתי היא חצי משרה וזמנית, מילוי מקום של מישהי שיצאה לחופשת לידה. ולא סתם שלושה וחצי חודשים, אלו חודשים שנופלים בדיוק על החופש הגדול ו"בין הזמנים".
זאת אומרת, שבזמן שכל הילדים בבית כל היום, אני – בעבודה. טוב שהחודשיים הראשונים עוד היו במסגרת הלימודים.
מגלה עולם
בחודש הראשון הרגשתי כמו אפרוח שבקע מהביצה. מסתכלת מסביבי ולא מאמינה – יש עוד עולם, שונה מאוד מהעולם שלי, שבו אנשים יוצאים כל בוקר מהבית לעבודה, מתעסקים בעניינים מעניינים שונים, חוזרים הביתה ומטפלים בענייני הבית וחוזר חלילה, כל יום!
החזרתי לעצמי מיומנויות תקשורת, התארגנות והספק, יכולת לטפל בכמה תחומים במקביל. אינסוף בונוסים.
אבל גולת הכותרת, ללא ספק, היא מה שקרה לבית שלי. הנחתי שבחופש אקבל כל חצי שעה טלפון מהבית – כי רבים, או רעבים, או משתעממים, או הקטנים בוכים ועוד ועוד.
והמציאות, כרגיל, הפוכה מהדמיונות.
הילדים המדהימים שלי הסתדרו מ‑עו‑לה! דממת אלחוט נשמעה מהפלאפון שלי. הם המציאו לעצמם פעילויות מקסימות, שלא היו מביישות שום מדור של "מה עושים עם הילדים בחופש", דאגו להאכיל ולאכול ולהתפלל, ולהרדים את הקטן כשצריך. מערכת מופלאה שזורמת ומתנהלת מעצמה (כל זה, כמובן, עד שהגעתי הביתה. ברגע שאימא פתחה את הדלת - התחילו הריבים).
אם להודות על האמת, להיות אימא עובדת זה ממש לא קל. אני מתרוצצת מהבוקר עד שעת לילה מאוחרת כדי להספיק את המטלות (הרבות!) בעבודה, ולחזור הביתה למשמרת ב' עמוסה לא פחות במטלות.
ועדיין מהדהדת ברקע השאלה: איך כולן עושות את זה??? רק שעכשיו עברתי לצד השני של המתרס, הצד של כולן. טיפסתי את האוורסט, ודגל שצבעו זהב מנצנץ לו בפסגה. עשיתי זאת!
פורסם ב''פנימה''