מרחשוון. ככה, בלי חג, בלי איזה טקס ממלכתי. שגרה פשוטה ורגועה. שגרת יום יום בעמלו.
חורף בפתח. פירות הקיץ נעלמו עד לשנה הבאה. הערבים קרירים ובגדי הסתיו כבר עלינו. אוויר אחר נמצא בעולם.
אחורה בזמן.
חצי ירח של רבעונו הראשון של חודש אלול מביט בי מן השמים הבהירים. יושבת בחצר ומביטה בו חזרה. השדה הפתוח שמולי מואר באורו החיוור. קרן אור מיוחדת ולוחשת סוד מאירה את עץ הפומלה בגני. שקט סביב, קולות של לילה. הבית ישן את שנתו. ריחות אדמה הפוכה עולים מן השדה. נעים בחוץ.
קרניו העדינות של הירח שמאירות על העץ מגלות לעיניי את הפרי הבוסרי שגדל לאִטו. פומלה צעירה, ירקרקה ועגולה. כמעט יכולתי לראות אותה רוקדת בעדינות כמגלה טפח ומכסה טפחיים מולו. שיחה בין ברואים בעולמנו. מעולמו הרחוק המרחף מעל אל עולמה הארצי היונק מלמטה.
מטרה אחת להם: להשלים את היצירה. להגיע אל הבשלות, אל השלמות, אל האני שלשמו היא נוצרה. והוא ממעל כלוחש לה סוד האהבה, מגדל ומעצים ומחבק ותומך.
עננים הגיעו מאי שם והוא נחבא מאיתנו. השדה נעלם בחשכה ועץ הפומלה הפך לצל. עדיין יכולתי להבחין בה מבין העלים. עגולה וגמלונית.
שולחן השבת, סוף ארוחה. רוח סתווית קרירה בחוץ, ולנו נעים בפנים. בעלי בוצע באצבעותיו את קליפתו העבה של הפרי המתוק. כולנו מחכים לבקבוקונים היפים והצהבהבים, מלאים במיץ מעודן ורך. בתי הקטנה מלקטת באצבעותיה השמנמנות בקבוקון ועוד בקבוקון והנה עוד אחד. השנייה אוחזת בפלח שלם ומנסה בשפתיה להפריד בין הבקבוקונים הצמודים זה לזה, מעין אריג שלם של חיבור. כל אחד נשען על חברו, משלים את הכיוון ליצירת פלח שלם שעטוף בקליפה מעודנת ורכה.
כמה השקעה, ואיזו ירידה לפרטים. טעים, טעים, טעים.
איפה הייתי כשכל זה קרה? תהיתי לעצמי. איך היא הבשילה להיות מה שהיא במלוא הדרה ותיקונה? ומה איתי?
הייתי באלול וגם בתשרי. זכיתי יחד עם כל עמי לחגוג את חג השמחה. את חג הסוכות. עכשיו שגרה. שגרה מבורכת של אחרי החגים. של אנחת רווחה שבוקעת מפי כולנו. שמחנו להיות יחד ושמחים לחזור למסגרות. הבית כבר קיבל את צורתו הנכונה. הכביסות, הקניות, העבודה. הכול חזר למסלולו.
והנה היא, זו שנפתחת ומתגלה מתוך קליפתה העבה. מונחת ברכות על לשון ילדיי וזורמת לה פנימה אל דמם ומהותם. נותנת להם מעצמה בשלמות מרטיטת לב. אור הירח המלטף חזר אל נגד עיניי. סיפור האהבה הזה שסופר לי באותו הלילה. אהבה בין אלה שנמצאים כאן בעולמנו בשתיקה. ממלאים את תפקידם בשמחה ובשלמות. בלי לדבר ולספר, פשוט עושים. מניצן ועד לפרי שמונח על שולחני. מה שראיתי באותו הלילה זה פרי שרוצה להגיע אל שלמותו. היא לא רצתה להיות תפוז ולא בננה. רצתה להיות לגמרי היא, על כל בקבוקוניה וקליפותיה.
ואני? כמה אני רוצה להיות אני? כמה אני יודעת מה אני ומה מטרתי כאן? אני בכלל רוצה לדעת? האם הזמן הזה של השגרה, של חודש בלי חגים ובלי טקסים מיוחדים, הוא הזמן שבו אני מרגישה שהגעתי לאנשהו, או שאני רק שמחה שאין איזה פרויקט חדש על הפרק?
עקב אמונתי התמימה שאם הקב"ה ברא כך את הזמנים יש לזה משמעות פנימית עמוקה, ברור לי שמרחשוון זה הזמן שלי להרגיש את המיצוי. כמו מיצי הפרי שנשאבים ונספגים בגופנו. גם אני רוצה להרגיש שהגעתי לאיזה הישג מסוים. הפרי שלי כבר שלם. עכשיו אני אמורה להשקות ממנו את הסובבים אותי. שגרה זה זמן נהדר להשקות. קודם כול את עצמי, ליהנות ממה שהתבשל בי.
מחשבתי נעצרה.
רגע, האם באמת התבשל בי משהו? ואם כל מה שעשיתי היה מהפה ולחוץ בלי כוונה, בלי ערך, בלי רגע אחד של עבודה אמיתית? מוחי קפא בתוכי.
יצאתי החוצה עטופה בשמיכה מפנקת. חושך ושקט של לילה. הירח נסתר ורק הילתו בצבצה מאחורי הענן. ואז, לרגע קט ממש לפני שחזרתי פנימה, הוא הציץ וליטף את פניי. עצמתי עיניי והרגשתי את ליטופו הממתיק סוד אל נפשי פנימה. את שירת האהבה בין ברואים שרוצים ומנסים למלא את ייעודם.
פורסם בפנימה