בימי מרחשוון חוזרת השגרה, ואנחנו מתחילים לצעוד אל תוך השנה החדשה עם השפע שקיבלנו.
כל התחלה היא סוג של בריאה יש מאין, והיא שולחת אותנו אל תיאור הבריאה בספר בראשית.
בתחילה, הקב"ה ברא את האדם, שכלל זכר ונקבה. לאחר מכן הוא הפיל עליו תרדמה, ניסר אותו ויצר מן הצלע שהייתה כלולה בו את האישה. התורה יצרה מצב של חידלון והרפיה, עזיבה של הקיים, ומתוך כך נוצרה אפשרות ליצור דבר חדש. גם הוא מחומר גלם בסיסי, צלע, ולאחר מכן התפתח לדמות שלמה, אישה.
תהליך היצירה הזה הוא תהליך מובנה שחוזר על עצמו במצבי חיים שונים ובאופן כללי בבריאה. לפני שנוצר דבר חדש, יש הסתלקות מסוימת של הדבר הישן, חלל, ואז התרקמות חדשה. השלבים שבדרך כלל קשים ביותר הם ההסתלקות (תרדמה) והחלל שנוצר. גם הסבלנות עד להתרקמות החדשה היא אתגרית, אם כי פחות. מה שנותן כוח לתהליך הוא הולכת היצירה והתנועה הטבעית קדימה.
ילד הולך לגן, איזה יופי! הוא עוזב את הבית המוגן, את אמו, ופוסע בהיסוס או בביטחון לתוך הגן. בגן הוא בודק, נושם, בוחן, ואז מתחיל למצוא את מקומו. אימא עוזבת. הילד איתה בלִבה אבל במרחק, בגן, משהו נוצר.
גם בתוך עצמנו אנחנו כל הזמן עוברות שינויים. עוזבות את הישן, נאבדות, נושמות עמוק ונוצרות מחדש. כמו לבנה, כמו מחזור החיים. אחרי שהשלמנו את התהליך ומצאנו את עצמנו, אנחנו מגלות שלא באמת איבדנו את האני הקודם. הוא נשאר בפנים וקיבל ליטוש מחודש.
וכמו בכוח הפריון שאנחנו חוות בגופנו, אנחנו עוברות בגיל מוקדם מילדות לנערות, נפרדות מהילדותיות ומהחופש ונפגשות עם פוטנציאל החיים שבתוכנו עם תנודתיות, כאב, צמיחה, עוצמה. אנחנו ממשיכות לחוות ואז עוברות לקשר זוגי. גם כאן אנחנו מאבדות משהו מהתום והילדותיות ונפתחות לעומק הגופני, הנפשי והרוחני של הקשר עם בן הזוג. כאן מגיעה ההורות ופולשת פנימה עמוק יותר ואינסופי להוויה שלנו. תהליך היצירה מתחיל להיות כפול. יצירה של חיים בתוכי ויצירה עצמית שלי כהורה. מכאן והלאה תהליכי היצירה מתמשכים בשני קווים מקבילים אלו - אני היולדת ונוצרת להיות אם, אני היולדת חיים חדשים וכך הלאה. בכל צעד וצעד שאני צועדת לבד ולצד ילדיי.
לאחר שנים אנחנו מתחילות להיפרד ו"להתנסר" לאט לאט מהתנודתיות הגופנית ומיכולת ההולדה. שוב אנו נפתחות לאין, לחלל, שמאפשרים לנו להתרקם כדמות חדשה. במקביל אנחנו חוות את התהליכים שחווינו אנו – אצל ילדינו. אנחנו נהיות סבתות שמלוות ומעורבות בבריות חדשות, וכפל ההוויות - אני וילדיי - נהיה משולש: אני, ילדיי וילדי ילדיי.
תהליך זה קורה לא רק בציר של הנפשות, הוא קורה גם בציר הזמן. אנחנו עוברות מהשפע המרוכז של ימי תשרי, דרך תרדמה וחלל שהם הפרידה שלנו מהחגים, לימי מרחשוון המבורכים בגשמים, בהוויה שמצמיחה חדש. מגלים את היומיום, השגרה, והאפשרות להתקדם בצעדים מדודים.
במבט מרוחק אפשר להבין ולראות שהתרדמה, החלל, הצער שחווינו, היו חלקיים ושבאמת מעולם לא התרחקנו. שההוויה החדשה שנפתחנו אליה בנויה ומבוססת על מה שהיה קודם. אבל זוהי הסתכלות מהצד, חוכמה שלאחר מעשה. בזמן אמת, בכל פעם מחדש, אנחנו מתכסות כמו הלבנה – ומתגלות. מאבדות ושבות ומגלות בספירלה עולה. כל שלב קורה באמת ועוזר לנו עוד ועוד לגעת באינסופיות שבתוכנו, באינסופיות יכולת הצמיחה.
פורסם ב''פנימה''