הכול התחיל בשיחת וואצאפ בקבוצה שנקראת "המלך יעננו ביום קוראנו", קבוצה של שמונה נשים שונות מאוד אבל מרתקות מאוד, כל אחת בדרכה.
אחת החברות אמרה: בואו ניסע לרחל אמנו. הרבה דיונים על מתי ואיך ומי נוסעת עם מי, עד שנורית לקחה פיקוד, קבעה יום ושעה ולדרך יצאנו.
לא להאמין כמה פעמים צריך לעצור כשאת בתוך אוטו מלא נשים... אחרי אין ספור "קטנים", מסעדה אחת והרבה צחוקים - הגענו.
אני רוצה לעצור רגע מלספר על החוויה החזקה שהרגשתי, ובכלל לפתוח את כל העניין הזה של ציונים: לפני כמה שנים לא ידעתי על המנהג הזה של ללכת לציון כדי להשתטח ולבקש. תמיד דגלתי בשיחה ישירה מול בורא עולם, תפילה פשוטה, מקסימום השקעה זה ללכת לכותל ולנשק את האבנים.
אבל אז חברה לקחה אותי לבבא סאלי. אחרי שכל הדרך היא ירדה עליי שאיזה מרוקאית אני עם בחיים לא הייתי שם, הגענו. היא מיד ניגשה לציון, שמה ראש ובכתה. אני הסתכלתי עליה בשוק: מה קרה לה?! לפני רגע ישבנו יחד, צחקנו, דיברנו, איך פתאום היא התהפכה ככה?! ניגשתי לציון והנחתי ידיים ואמרתי בשקט: בבא סאלי הקדוש, הגעתי. זוכר אותי? סבתא שלי הביאה אותי אליך כשהייתי קטנה והנה אני שוב לידך. ורק עמדתי בשקט, מחכה לראות אם משהו יקרה לי. וכלום לא קרה.
הפניתי את תשומת הלב שלי פנימה, וראיתי את כל המחשבות המציקות שממש מפריעות לי: מה זה השטויות האלה? מה את נהיית כמו הדוסיות המשוגעות האלה שהולכות כל הזמן לקברים וזה הבילוי שלהן? את כמו הסבתות המרוקאיות שנוסעות באוטובוס עם השקיות של האוכל והשתייה (המיץ הירוק הזה הבלתי נשכח, טעם ילדותי), נוסעות לבכות אצל רבי שמעון או איפה לא?! ומה יקרה אם יצלמו אותך? מה תגידי לעיתונאים??? איזה בושות...
הכול היה כל כך ביקורתי, כל כך מבוהל, שהבנתי שיצר הרע משתלט עליי ואני עלולה לפספס אם לא אעצור אותו.
נשמתי עמוק ואמרתי בשקט: לך מפה, יצר הרע. אני רוצה להתחבר, אני רוצה להרגיש. הייתי בשקט עם הידיים על הציון, ובלי להבין איך או מה, משהו פנימי קרה לי. דמעות חמות ירדו במורד הפנים שלי, והרגשתי עטופה בטוב וברוגע. התחלתי לספר את כל מה שעובר עליי ולהודות על הדברים המדהימים שבשנה האחרונה היו מנת חלקי, על הילדים המתוקים, על הבעל המקסים. גם על הלא טוב סיפרתי. על הקשיים היומיומיים, הפחדים, הרגעים שבהם הכול מרגיש לי גדול ממני בעשרים מידות, הריבים עם הילדים, חוסר הסבלנות, העייפות - הכול זרם ממני החוצה. הרגשתי כאילו עברתי טיהור. הציניות שבי לא ניצחה, הפחדים השקריים נעלמו.
נזכרתי שאני הנכדה של פירחה ממרוקו, שהצדיקים תמיד איתה מלווים אותה וכמה היא, באמונה הפשוטה שלה, הרבה יותר מאושרת, הרבה יותר שמחה מהדברים הקטנים של החיים, ממני. וכמה, כמה יש לי ללמוד ממנה על פשטות.
חוכמה עתיקה
לפני שחזרתי בתשובה סבתא שלי תמיד נראתה לי כמו איזו דינוזאור עתיק שאני צריכה לנסות לתווך לה את העולם העכשווי.
היא ניסתה לתווך לי את העולם הדתי, אבל אני זלזלתי. כל הזמן אמרתי לה: "עזבי סבתא, פה זה כבר אחרת ממרוקו", "פה צריך לעבוד, לא להתפלל", "פה נשים, גברים, הכול אותו דבר, שווים", "את לא צריכה להגיש לאבא כוס תה, הוא יכול לקום ולעשות בעצמו". "סבתא, מה זה השטויות האלה פלטה?", "נו, סבתא, בואי איתנו לים בשבת".
כמה הפסדתי.
היום היא כבר מבוגרת ולצערי לא ממש בריאה, ואני מנסה לדלות מהזיכרון דברים שאמרה או מנהגים שנהגה. זה לא אותו דבר.
להגיע הביתה
אחרי החוויה המרגשת אצל הבבא סאלי הרגשתי, כמו שאומרים, דלוקה. רציתי רבי שמעון, רציתי מערת המכפלה, האר"י הקדוש, כולם.
וככה הגעתי לרחל אמנו. הגעתי הביתה.
אחרי שהייתי גם אצל הבעל שם טוב, יצר הרע כבר התייאש ממני ויכולתי להוציא אנחה אחת ארוכה משחררת את הלב, ולשפוך את כל מה שיושב.
להיות בציון זה להרגיש לרגע אחד ילדה קטנה עטופה בידיים ענקיות ששומרות עליי ושומעות אותי.
אני כל כך מודה לצדיקים שגם במותם נקראים חיים. שנזכה להתחבר לאורם וליהנות מטובם. שנזכה להוריד את החומות שבתוכנו, שמפריעות לנו להתחבר מתוך פשטות ונקיות.
פורסם בפנימה