סיפור משפחתי מספר שיום אחד, לפני שנים, אימא שלי עלתה לחדר העבודה של אבא שלי, וראתה אותו יושב בכיסאו בלי מעש כשברקע מתנגנת יצירה קלאסית.
"מוסא", היא פנתה אליו, "למה אתה יושב כך סתם, תעשה משהו!"
"אני לא יכול", הוא ענה לה, "אני עסוק".
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"אני מקשיב".
"אז אולי תסדר בינתיים את החדר?" היא הציעה.
"אבל אני לא יכול", הוא חזר וענה, "אני באמצע להקשיב".
אחרי שצחקתי מהסיפור, חשבתי כמה מדהים זה שאצל אבא שלי ההקשבה היא פעולה בפני עצמה ולא משהו שקורה תוך כדי.
השבוע הלכתי לשמוע קונצרט של הפילהרמונית. נוגנו שם שלוש יצירות באורך של כעשרים דק כל אחת. בהתחלה היה לי קשה להקשיב, כל הזמן רציתי להסתכל בפלאפון או לדבר עם החברה שישבה לידי, אבל לאט לאט נתתי למוזיקה לעטוף אותי. לפתע הייתי בעולם אחר, ומשהו במוח ובלב שלי השתחרר.
היכולת להקשיב הא תכונה שקצת אבדה מן העולם. אנחנו שומעים היום מוזיקה בכל מקום - בבית, במכונית, בקניות, באירועים, במסעדות. אבל האם אנחנו באמת מקשיבים?
את התלמידים שלי אני משתדלת לחנך כבר מכיתה א' להקשבה, ולכן כמעט כל שיעור נפתח ב"זמן הקשבה" שבו אנחנו שומעים בכל פעם יצירה מוזיקלית או שירים בכל מיני סגנונות.
לזמן הזה יש כמה כללים:
א. מותר לקרוא, לכתוב, לצייר, לעצום עיניים או להניח את הראש על השולחן, אבל אסור לדבר, להסתובב ולהרעיש. או בקיצור: "אוזן ולב פתוחים - פה סגור".
ב. אפשר לאהוב או לא לאהוב את היצירה או את השיר, אבל לא אומרים את זה תוך כדי אלא רק אחרי שהמוזיקה נגמרת.
ג. כל אחד עוטף את עצמו בבועה בזמן ההקשבה ולא נכנס לבועה של חברו.
בהתחלה זה לא היה קל. תלמיד אחד רק קם לפח, תלמיד שני רק דפק עם הרגל על השולחן, תלמיד שלישי רק ביקש מחבר את הטוש ותלמידה רביעית רק עזרה לחברה עם הציור. בכל פעם כזאת עצרתי את המוזיקה והתחלתי מההתחלה. לאט לאט התלמידים למדו להקשיב באמת - והתמכרו.
ללמוד להקשיב
בדרך כלל כשאני נכנסת לשיעור- יש רעש וקצת באלאגן, מרגש אותי לראות איך כשנשמעים הצלילים הראשונים משתררת דממה וכל האווירה משתנה. כשיש לפעמים הפרעות ואני מאיימת לוותר על זמן ההקשבה - התלמידים לא מוכנים ומשכנעים זה את זה לשמור על השקט.
כדי להסביר להם למה אני כל כך מתעקשת על זמן ההקשבה עשיתי איתם ניסוי: "בואו ננסה להקשיב ליצירה פעם אחת בלי להתעסק בכלום - לא לצייר, לא לכתוב, לא לקרוא. רק לעצום עיניים או להניח את הראש על השולחן ולהקשיב".
"זה קל או קשה?" שאלתי אותם. דעות שונות נשמעו. מצד אחד אני מבקשת מהם לא לעשות כלום, ומצד שני זה נורא קשה רק להקשיב.
הילדים עמדו בניסוי בגבורה. כשנגמרה המוזיקה הרמתי את ידי וכיווצתי אותה כאגרוף. מי מרגיש שהלב שלו ככה? שאלתי. ידיים בודדות הורמו. אחר כך פתחתי את כף ידי לרווחה. "ומי מרגיש שהלב שלו ככה?" רוב הידיים הונפו.
זה מה שהמוזיקה עושה, הסברתי להם. היא מרככת קשיים וכעסים ופותחת לנו את הלב. היא מזרימה דם רגוע יותר בוורידים, וכך נעים לנו יותר זה בחברתו של זה.
ילדה אחת מאלו שהצביעו לאגרוף הסגור הרימה את ידה. "הצבעתי ביד סגורה כי הרגשתי שהמוזיקה מכניסה אותי פנימה", היא אמרה וריגשה אותי עד עומק הלב.
"הקשבה היא כמו שריר- אמרתי להם וצריך לאמן אותו , כדי שכשתהיו גדולים, ויהיו לכם ימים קשים או עצובים , יהיה לכם טריק: אתם תשימו מוזיקה, ומכיוון שאתם מאומנים בלהקשיב - היא תעזור לכם לשמוע את הלב שלכם" ילדה בכיתה ד' הרימה את ידה. "אני לא צריכה להיות גדולה בשביל זה", היא אמרה, "יש לי ימים קשים כבר עכשיו - סבא שלי נפטר היום לפני ארבע עשרה שנה". בלעתי את חיוכי וחיוך נוסף הפציע בלבי. הלב שלה פתוח.
בגלגול הזה כנראה כבר לא אהיה המורה שלכן למוזיקה, אבל הלוואי שאוכל לתת לכן את הטריק הזה מתנה. לאמצע יום עבודה, לאחר הצהריים עם המשפחה. שימו מוזיקה, תתרכזו בה - ותנו לה לעטוף אתכן. באהבה.
פורסם בפנימה