פיסות הבד לא מצליחות להגן על נהגי הריקשות מפני הצינה. קטמנדו
פיסות הבד לא מצליחות להגן על נהגי הריקשות מפני הצינה. קטמנדוצילום: פנימה

"זה הרי ברור להם שאני אחזור", היא אומרת. הכחול בעיניה הופך לשחור. "מהרגע שבו צלצל הטלפון בגסט האוס אני מוצאת את עצמי מקפלת את הבגדים ושוב פורסת אותם על המיטה. מוציאה את התיק הגדול מהמדף ושוב מחזירה. תופרת ופורמת את פיסת החופש היחידה שהייתה לי אי פעם".

היא רוקעת ברגלה בעדינות, אולי כדי לחסום את הדמעות שמאיימות לצאת. "למה הם עושים לי את זה?!" היא שואלת, "כל כך הרבה חלמתי על הטיול הזה!"

אני זוכרת אותה כשנכנסה לבית חב"ד לפני חודשיים. אי אפשר שלא. בחורה צנומה שעשרות צמות קלועות לה בשיער. בגדיה צבעוניים, שרשראות פרחים לצווארה ותיק צהוב מעוטר במדבקות חובק את גבה.

"קוראים לי רוני", היא הכריזה בקול גדול עוד בטרם נשאלה. ואני כבר יודעת שיש ודווקא אלו שמושכים את העין וצובעים עצמם בצבע - מתאמצים להחביא את האפור שבלב.

אט אט התקרבנו.

היא מגיעה מיישוב קטן בצפון הארץ. בת יחידה שנולדה להורים מבוגרים. אין להם אף אחד מלבדה. בשנים האחרונות התרופפה בריאותו הנפשית של אביה עד כדי אשפוזים תכופים במוסדות המתאימים.

כל חייה היא התומכת באימא ואבא. מזמנת את הטיפולים לאב, לא נותנת לאם להישבר. בכל פעם שהאב מתאשפז היא נוטלת את ידה של אמה ויוצאת איתה להתאוורר כהגדרתה במקום אחר. "מוכרח שיהיו שם פרחים", היא מסבירה לי.

בחצי השנה האחרונה המצב התייצב. היא נפרדה מהבית. לקחה חופשה זמנית מהעבודה, הרשתה לעצמה לחיות, לצאת לטיול במזרח. הטיול שכל חבריה יצאו אליו כמה שנים קודם לכן. נפאל הייתה היעד הראשון. לאחר מכן הודו, ואולי גם סין.

אתמול קיבלה טלפון מהדודה. המצב של אביה שוב הידרדר והאם בודדה ושבורה. כדאי מאוד שתשוב להיות איתה קצת. חמש דקות אחרי כן התקשרה האם. גם הקו השבור בין ישראל לנפאל לא הצליח להחניק את היבבות שנפלטו מגרונה.

"ברור שאני חוזרת", היא עונה בלי ששאלתי. "אני תמיד מוותרת".

אני נוטלת את ידה בידי. היד שלה קרה ורועדת. לבי יוצא אליה. אני כל כך מבינה אותה. את תחושתה הקשה וגם את שעליה לעשות. היא הגיעה אליי כדי להתייעץ, אבל בדרך כבר עברה דרך סוכן הנסיעות וביררה על כרטיס טיסה חזרה לארץ. היא הגיעה כדי למחות, אבל שרירי הפנים שלה אומרים ויתור.

המפגש בין מחוגי השעון מורים על שעת חצות. שקט מבורך עוטף את עמק קטמנדו, מאפשר ללב להיפתח ולנפש לדבר.

רבות הפעמים שבהן אנחנו נדרשים לוותר על דברים שלבנו חפץ בהם, ומרגישים נכנעים.

אני מספרת לה על ויתורים שעשיתי אני בחיי לא אחת. כאם, כרעיה. במיוחד כשליחה במקום כמו זה שאנחנו גרים בו. יש פעמים שבהן סברתי שהוויתור שלי הוא חולשה. יש מקומות שבהם סברתי שזו כניעה. אך עם השנים למדתי שההפך הוא הנכון. המקומות שבהם ויתרתי הם אלו שנסכו בי כוח. הזמנים שבהם נכנעתי כביכול הם אלו שהעניקו לי עוצמה.

ואז אני רואה אותה לנגד עיניי. אישה יפה עם עיניים נוגות, שמלתה לבנה ונפשה משתוקקת. וכבר אני תרה אחריה בדמיון, בוקעת מגבלות מקום וזמן. מנסה לדבוק בה, באישה הנדירה הזאת ולו לרגע קט. מספרת לרוני את סיפורה של אישה יקרה שכל כולה ויתור, כל כולה עוצמה וכוח.

***

התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את לבה.

היא אוספת את רגליה אל חיקה ומכנסת עצמה בפינת האוהל. עיניה הלאות עצומות בכאב כשהיא ממלמלת לעצמה "לא לשמוע... לא לראות... לחדול מלהרגיש ולו לשעה אחת". מעליה שמים זרועי כוכבים. הסהר מביט בה בחמלה.

כוכב נופל היישר אל פתח האוהל, סמוך לשמלתה הצחורה. "אני איתך עכשיו", הוא כמו לוחש לה, "וכמוני הבריאה כולה".

גדי קטן שעלה מן הוואדי צולע באיטיות את דרכו אליה, מישיר אליה מבט רב משמעות. כאילו אומר לה: "כן, גם אני אבוד כרגע, אבל דעי לך רחל, האצילה בנשים, כי טרם נולדה האבדה אשר לא נמצאה לבסוף. עוד ימצאו אותך רחל, ויקשרו כתרים לטוב לבך. כל הבריות כולם עוד יכספו אלייך".

היא פותחת עין ירוקה כדי סדק, רק כדי לראות את אביה לבן מניח יד חסונה ומיובלת על כתפי ארוסה, ואת חיוכו הטוב והתמים של יעקב משיב לו כתגובה.

את פניה המכוסות של לאה נבצר ממנה לראות, אך נהרת האושר הנסוכה תחת ההינומה שולחת גלים של חום הישר אל תוך לבה.

***

"את בטוחה?!" היא עוד זוכרת את עיניה הרכות של אחותה הגדולה נפקחות מולה בתדהמה באותו הבוקר. שמש חורפית חדרה אז בין חרכי האוהל. מבריחה את עקבות הגשם והבוץ, לוטפת בקרניה שדות ירוקים מנומנמים ומעירה יבולים מפיהוקם.

"יעקב מגיע לך. לא עשיו!" היא לחשה אז ללאה. "לא עשיו", היא חזרה בקול על דבריה. מנסה להשקיט את הלמות לבה המשתולל. מתפללת לבל תשמע לאה את הבכי שבתוכה.

חלילה לה מלספר לה, לאחותה הטובה ורכת המבט, את שתבע ממנה לבן אביהם. כיצד זה בא אליה אתמול כשהוא מתנדנד על רגליו, ריח שיכר חריף עולה מפיו, ודרש ממנה את המשך עבודתו של יעקב עוד לפחות שבע שנים.

היא הביטה אז בפניו הקשות, במבטו הקריר, וידעה כי שוב עליה לוותר. שוב עליה להיכנע. היא הבינה כי אם לא תעשה זאת תספוג אחותה עלבונות מרים. אם לא תוותר אזי ימלא ביתם טרור ואימה.

זו לא הפעם הראשונה שהיא נדרשת לוותר, אך הפעם הזאת היא הקשה והמרה מכולן!

"את הגדולה, הטובה. את שתמכת בי כל חיי. את שהתאמת את צעדייך הבוטחים לצעדיי הקטנים. שלך הוא יעקב", היא מייצבת כעת את קולה.

קשה לה ללאה להשיב. קרב קשה ועקוב מדם מתחולל אז בתוכה פנימה. היא אינה בטוחה כיצד עליה לנהוג.

כף ידה הקטנה של רחל בתוך ידה. "הביטי עליי, לאה", היא מבקשת, "הנה לך שלושה סימנים שיבטיחו לך את יעקב". היא מקרבת את פיה לאוזנה של אחותה לבל ייפלו הסימנים על אוזניים ערלות. רק על אוזנה שלה, אוזן אחות ונפש תאומה.

רחל עוד זוכרת כיצד נפלה אחותה על כתפיה הצרות, הניחה ראשה הגדול בחיקה וייבבה בבכי מבולבל שעות ארוכות.

***

וכעת קר בתוך האוהל, קר וחשוך. ובחוץ קולות שחוק ומשתה, המון אדם צוהל ורק נפשה בודדה היא. השמחה ממנה והלאה.

אך לפני שעה קלה היא סייעה לאחותה להתקין את השמלה הלבנה ולמשוך את פניה בפוך ובצבע. שנים שלא ראתה את לאה מאושרת כל כך. חיוכה הנדיר שהאיר את התכלת דבק גם באנשי חרן שהילכו אל השמחה הגדולה כשבת שחוק מרחפת על שפתם, מבלי להבין מה זה היה להם.

היא מטלטלת ראשה מצד לצד כדי לדחוק את הזיכרונות הטובים ההם שצפים בה ללא הרף. הפעם הראשונה שבה פגשה ביעקב, עומד זקוף על שפת הבאר הסתומה, מגולל את הסלע בידו השמאלית כמו היה זה פקק נאד מים. נזכרת איך הטה את הכדים אל פי הגמלים כדי להרוות צימאונם במים, כמה חמלה הייתה בתנועה שלו. כמה רוך. היא הביטה אז מן הצד כדי לראות כיצד חיכה עד שאחרון האנשים ייטיב לבו במשקה ורק לאחר מכן הטה את הכד אל פיו. אחר כך שמעה את קול בכיו הרם והנרגש עת פגש אותה, את בת דודו. בכי שחדר אל נשמתה הקטנה באחת ומאז לא חדל.

שבע שנים שהיא מתעוררת לקול הלמות המעדר באדמת הטרשים של אביה. שבע שנים שבהן עובד יעקב בעבורה והיו בעיניו כימים אחדים.

והנה היא, רחל, מוותרת לאחותה ומוסרת לה את הסימנים שהיו רק שלה ושל יעקב. הנה היא מבטלת עצמה. הנה היא מוותרת על הכול. על הימים שבהם חיכתה. על השנים שבהן ציפתה. הכול שווה היה לה רק כדי שלא יבוזו לה, לאחותה הגדולה. שלא יזלגו הדמעות המרות הללו על הלחיים שוב ושוב.

היא מוותרת, אבל לא נכנעת. היא מוותרת, אבל לבה נמלא בכוח אדיר. היא עוד לא משערת לעצמה כרגע, שעה שזרועותיה הרועדות חובקות את ראשה שם בחושך, שהוויתור הנדיר הזה עוד ילך איתה לאורך כל הדרך. שמסכת החיים שלה, של רחל, השזורה פסים של עצב וכאב, עוד תבקע רקיעים.

לא המשפחה היא שתשבור אותה. לא ההמתנה הארוכה לנישואין. לא הציפייה מורטת העצבים לילדים. לא הנדודים. גם לא הבדידות. היא תישאר גיבורה, חזקה, קשובה, סבלנית, ארוכת רוח.

כי יש שתי דרכים לקבל את הסבל: הראשונה מורידה אותך לתוך ביצה של מרירות, והשנייה מעלה אותך לגבהים של קבלה, אמונה ואהבה.

היא תיקבר על אם הדרך. חלקת קבר מפוארת לא תעטוף את גופה. אבל בניה עוד יבואו מרחוק ומקרוב לא רק כדי לשפוך את הלב. הם יבואו בעיקר כדי לקבל כוח.

הם הרי יודעים שחייה של רחל היו רצופים אתגרים, ובכל זאת נשארה איתנה באמונתה, זקופה בשיעור הקומה שלה, וזו המורשת שהשאירה להם. הם יבואו אליה כדי לשאוב את הכוח ממה שייסורים מסוגלים להעניק, ולא רק לקחת...

***

התופים הולמים בה בקצב מהיר ללא רחם. מזמורי השירה וקולות ההילולה הרמים פוצעים את לבה.

רחל מישירה מבט אל האופק. אל תלולית עפר קטנה בדרך בית לחם. היא לא יודעת את שאנו יודעים כבר מזמן: שאימא רחל יש רק אחת.

***

למחרת באה רוני לבית חב"ד כדי לומר שלום.

מכתיפה את התיק הגדול על גבה, מסדרת את הצמות שעל ראשה, היא נפרדת ממני בחיבוק ארוך. מביטה בי עוד רגע קט. וכמה כוח ועוצמה יש במבטה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי