זה ממש בסדר שהילדים שלנו לא רואים שיש בלגן. זה ממש בסדר שהבת המתבגרת לא מתקתקת את כל הבית, ושבן השבע שוב זרק את הבגדים על הרצפה בדיוק ליד סל הכביסה.
למה זה בסדר? פשוט מאוד: כי הם ילדים. הם ילדים והתפקיד שלהם הוא להיות ילדים. לקבל, להשתעשע, לשחק, ללמוד. ואילו אנחנו ההורים, האימהות במקרה זה. וכן, לרוע המזל תפקידנו הוא גם לסדר את הבית ולהרים את הבגדים מהרצפה. לכל הפחות להזכיר לו להרים ולה לתלות ולו לזרוק את הפח.
ולא רק. איזה מזל זה שהם לא רואים. לא רואים את הלכלוך. לא שומעים את התינוק שבוכה בלילה. איזה יופי שהם יכולים להיות ילדים.
לפני שבועיים פגשתי מכרה מיישוב שכן, אישה בעלת מבט מיוחד על החיים. בנותינו למדו באולפנא ביחד. למדו, כי בתי החליטה לפרוש בשיא ואת השמינית לעשות בכוחות עצמה בשילוב עם עבודה, מדרשה ולימודי מחול. "איזה יופי", התלהבה מכרתי. היה נראה שהיא אכן מתכוונת לכך. "מה כל כך יפה?" תבעתי לדעת. "יהיה לה בעז"ה עוד כל כך הרבה זמן להיות אימא, להיות אחראית על אלף ואחד דברים. שתיקח את הזמן שלה. שתיהנה!".
זה כל כך נכון. המשפט הפשוט הזה שלה התיישב לי על הלב. התיישב בנחת, בחיוך. בתי יכולה, כמוני, כבר בגיל תשע עשרה להיות אימא לעוד תינוק ועוד תינוקת, לחתל ולהניק ולבשל ולעבוד כל היום. יאללה, שתיהנה. מה הלחץ? היא כבר שבוע במדרשה, והכביסה נערמת ונערמת. שש מכונות שלא קופלו. התפקיד הקבוע שלה. היא לומדת ואני מקפלת. איזה יופי. בריאות של חיים. כל אחד והתפקיד שלו.
כשהייתי נערה לא ראיתי. לא ראיתי בלגן. לא ראיתי כלים בכיור. לזכותה של אמי אסתפק באם היו בכלל, או שאולי בעת שחזרתי ממד"א, מבני עקיבא או מחברים כבר הכול היה נקי ומסודר. אז בדרך כלל לא היה, וגם אם היה, לי היו עיניים של ילדה, לא של אימא. "אתן לא רואות שיש כלים בכיור?". "לא". אשכרה לא ראיתי.
ולסיום, את האמת. מי כאן נורא אוהבת את עבודות הבית - שתצביע! מי? איך אנחנו רוצות שהילדים נורא ירצו לעזור בתפקידים שאנחנו נורא לא אוהבות? וזה לא משנה אם הבית שלך מצוחצח ומסודר או לא. משנה אם את, כשאת מסדרת, את נהנית מכל רגע. אם נהרה פרושה על פנייך. אני מניחה שאם פנינו היו מזהירות ומאירות כשאנחנו תולות כביסה או שוטפות רצפה, הדברים היו נראים אחרת. מי בכלל הייתה רוצה שהילדים יעזרו לה, תנו לי ליהנות בשקט. יאללה. בשבילנו זה עול. גם בשבילם זה עול. זה סדר העולם. צרות של עשירים.
פורסם ב''פנימה''