אמש התארחתי בתכנית "פוליטיקה" של הערוץ הראשון, בפאנל שכונס לקראת הדיון של בית המשפט העליון בנושא חלוקת דמי המזונות בין הורים גרושים שילדיהם נמצאים אצלם שווה בשווה, ואשר משתכרים שכר שווה.
מולי התארחה בובה לוי, נציגת האמהות הגרושות, ולצד המנחה, עודד שחר, ישבו פרופ' פנחס שיפמן, ועורכי הדין יפעה סגל ויובל אלבשן.
כל זמן שהשיחה עסקה רק בשאלה שלשמה כונסנו, הפאנל כולו תמך בעמדתי. אין שום הגיון או צדק בלהכריח אבא שמשתכר 10,000 שקל, ושהילדים נמצאים אצלו מחצית הזמן, לשלם לאם הילדים 5,000 שקל, כאשר היא מרוויחה בעצמה 10,000 שקל.
בדיקטטורה שלנו מותר לדבר על זה, כי הרי מדובר על שוויון בשכר ובהוצאות, ועל שוויון בתפקידים מגדריים, וסיסמת התקינות הפוליטית היא הרי שוויון בין המינים.
אלא שאז ביקשתי לומר דבר מה נוסף. שיש פה דיקטטורה פמיניסטית ששולטת בתקשורת ומפיצה שקרים. שיש פה מאפיה שמטילה אימה על המדינה.
או-אז התנפלו עלי מכל עבר. כי את זה אסור לומר. אסור לתקוף את הדיקטטורה ישירות. מותר לכל היותר להתחנן לצדק, ולתהות היכן מצוי השוויון, כאשר אותה הדיקטטורה שמדקלמת באוזנינו את סיסמת השוויון השכם וערב, מונעת מנתיניה את השוויון הבסיסי ביותר. אבל לא יותר מזה.
העימות התיש אותי נפשית. רוב התגובות מהמעגל הסובב אותי היו טובות, אפילו טובות מאוד, אך גם שם היו כאלה שאמרו שהייתי צריך להימנע מלדבר על "קונספירציות" ולהישאר ב"תחום הנוחות".
שאלתי את עצמי אם הם צודקים. התחבטתי בזה במשך כל היום. אבל אני חושב שזה די פשוט: החווייה הזו הראתה שכאשר מתקיים דיון ענייני והוגן בנושאים השנויים במחלוקת בין כת התקינות הפוליטית לבין אנשים "בלתי-תקינים" כמוני, ברור לגמרי מי צודק. כמו שקרה באולפן נקדי של ערוץ 1, במחצית הראשונה של הדיון.
אבל הנקודה היא שדיון כזה לא יכול בכלל להתקיים, ברוב ימות השנה, וברוב התכניות, במרבית הנושאים החשובים באמת.
ב-Ynet וגם וואלה ו"הארץ", לא נותנים לי לכתוב. כבר שנים.
מי שיקום בבוקר ויפתח את הרדיו כדי להקשיב לקרן נויבך לעולם לא ישמע אותי שם. גם לא אצל יעל דן. בתכנית "עושים סדר" של גל גבאי לא תראו את זיו פני. גם לא אצל קרן מרציאנו, או אצל יונית לוי, או באייטם של דפנה ליאל, אושרת קוטלר או רינה מצליח. וודאי שלא תזכו לצפות בתחקיר אודות השקרים הפמיניסטיים אצל אילנה דיין או מיקי חיימוביץ'.
ואלה רק חלק מהדמויות שמוכרות לציבור. מאחורי הקלעים יש עוד רבות כמוהן שאינן מוכרות כלל.
וזו הדיקטטורה. התכניות האלה ישדרו רק את העמדה של בובה לוי, שוב ושוב ושוב ושוב. דווקא את אותה הדעה שכאשר היא מוצגת באור השמש, כל כך ברור שאין כל קשר בינה לבין הצדק. זהו קיר הברזל של ה"תקינות", אוייבת המוסר, האמת והצדק.
אז אני לא מתחרט.