חודשים כסלו וטבת מזמינים אותנו להתבונן במושגים אור וחושך. עונת השנה וימי החנוכה מחדדים את המושגים האלה.
במשמעותם הפילוסופית, חז"ל רואים את יוון כתרבות שהחשיכה את עיניהם של ישראל. את החזרה לבית המקדש, טיהורו והדלקת המנורה אנו רואים כהחזרת האור האלוקי לעם ישראל ולעולם כולו.
בכל שנה ושנה שבות ועולות הסוגיות האלה בהשלכה לחיים שלנו. מהי תרבות יוון כיום? מהו החושך שניצב מולנו? איזה אור בכוחנו להאיר? ישנן תשובות רבות, אך אני רוצה לעסוק בהיבט אחד שמטריד אותי ועוד כמה שכמותי.
מפעם לפעם אני זוכה לקבל חוברות פרסום ובהן תצלומי אופנה. כך, בלי הזמנה, נכנסת אליי הביתה חוברת מלאה תמונות של דוגמניות אשר לבושות לפי האופנה החדשה בתוך גדרי הצניעות שפחות או יותר נשמרים. אני ממהרת להכניס אותה למכל לגריסה, ומתקוממת כולי על האורחת הלא רצויה. יש בלבי הרבה על החוברות הללו, ואנסה מדם לבי לכתוב בצורה בהירה ומובנת את הסתייגותי.
הסתייגות ראשונה שעולה בי היא אסתטית. אף אחת מהדוגמניות לא מחייכת, לא מרוצה, לא חיה, לא נורמלית. בדרך כלל המבט חמור, מצועף או דיכאוני. הסיטואציה דוממת. הגוף (כך להבנתי) לא טבעי. אין כמעט נשים בריאות שהן כל כל רזות. הכול כאילו מאוד מושלם אבל לא חי ואפילו קודר.
אחרי הרתיעה הראשונית הזאת, עולה הרתיעה הבאה: מהי כל המוחצנות הזאת? התחושה שעולה בי היא ששמו את הגוף שלי למכירה ולמדידה. אם הוא תואם את התמונות – אני בסדר. אם לא – אבוי. התמונות הופכות את הטפל, הלבוש, לעיקר שאליו אנו נושאות את עינינו, ומתייחסת לאישיות שהלבוש אמור לבטא אותה כמשהו מאוד כבוי, מת, שלא יוצר אינטראקציה. דרך זה עובר מסר חברתי מאוד חזק: מי שאת, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא איך את נראית.
רוח ההלכה
יותר עמוק מכך, המציצנות מציקה לי מאוד. מה עם הצניעות? מה עם פנימיות? למה עיני כל העולם ואשתו אמורים לשזוף את גופה של פלונית, גם אם היא מכוסה כראוי מבחינה הלכתית?
אני מתנצלת על הביטוי החריף, אך בעיניי זו פריצות בחסות ההלכה אבל לא על פי רוחה. אני מאוד שמחה שאינני מכירה אף אחת מהנשים הדוגמניות האלה, כי לדעתי זה מעליב אותן מאוד. יש משהו מאוד מאוד נבוב בהקשר הצילומי של הדמות שלהן ולא מכבד במובן העמוק של המילה.
תהיי מושלמת
כאן אנחנו שבים לתרבות יוון. תרבות שמאלילה את המושלמות, את החיצוניות, ומשתעבדת לזה אבל זה לא מספיק לה. היא רוצה לעקור את הפנימיות, את הצניעות, את הכבוד העמוק, את העיקר. את האלוקי שבנו שמאיר מבפנים.
לכל יצור בעולם יש יופי. יופי אלוקי שיוצר העולם טומן בו ושהוא יכול לגלות. אבל הגילוי הוא עדין, רגיש, פנימי, מתקשר, חי. וכאשר הופכים יופי וגוף לאיברים בעלי ממדים מתאימים, כאשר פנים לא מביעות את האישיות אלא מתמלאות בצבע וצורה שמסתירים את האישיות, האלוקות מסתתרת ונוצר שקר. שקר שסוגדים לו ונותנים לו לנהל את התפיסות שלנו כלפי עצמנו וכלפי חברותינו.
בפרשת בראשית אנחנו קוראים שה' עשה לאדם ולאשתו כותנות. זהו החסד שהתורה פותחת איתו. כתונת היא לא הבעיה, הבעיה מה עושים איתה. האם הלבוש נועד כדי לבטא את האישיות, לגלות ולהסתיר אותה, או שהוא האישיות?
האנורקסיה, שהיא לצערנו מחלת נפש קטלנית, היא מחלה חדשה יחסית שהדוגמניות והסרטים הם טריגר חזק מאוד שלה. האם זה מה שאנחנו מאחלים לבנותינו כשאנחנו מאמצים לעצמנו את הסגידה ללבוש ולמראה התמונות בחוברת? מה המסר הסמוי שאנחנו מעבירים להם מההתלהבות שלנו למראה החוברת?
קשה מאוד לחזור לשפה היהודית, שפת ההצנעה, שפת הכבוד הפנימי, שפת היופי העדין, שפת החיים. קשה בכלל לשים לב אליה. קשה, אבל חיוני. חיוני להאיר את האור שלנו שהוא לא אור הזרקורים, שהוא אור המנורה שבא מבפנים ומקרין החוצה.
פורסם ב''פנימה''