מכירות חושך? מי לא מכיר חושך. לפעמים יש ימים שבהם החיים גדולים עליי. ימי לא. ימי חושך. ימים שאינם ראויים להיקרא ימים למרות שיש בהם עשרים וארבע שעות והם מופיעים בלוח השנה. ימים שבהם עולם כמנהגו רותח, מבעבע ומסתובב על צירו, אבל אני איפה אני. שוקעת אל תהומות חשוכים של עצבות ועצלות.
כשהחורף בשער זה אפילו כמעט נעים. לא להיות. כמו דוב ישנוני להיכנס למאורה ולא לצאת עד האביב.
זאת לא חייבת להיות תוצאה של משבר עמוק. לפעמים רק צירוף של טלפון זועם מהבנק, סתימה בכיור, ילד מקיא ומשלשל ועוזרת שמבריזה שיכול לזרוק אותי את זרועות הייאוש. שם, בין הזרועות החמימות והשמנוניות של היצר הרע שלי, אני שומעת מתוכי המהום של אי נחת. בוודאי, לוחש לי הייאוש שלי, בוודאי שהחיים שלך גדולים עלייך. מסכנה שלי. חלשה שלי. בודדה שלי. הגיע הזמן להרים דגל לבן ולהיכנע. את צודקת, כל כך צודקת, באמת אין שום עולם בייאוש כלל.
בלי פתק החלפה
בימים כאלה אני מרימה עיניים לשמים ושותקת. אין לי מילים, רק אנחות קטנות.
אני מחכה לנס שיתחולל בי בימים האלה בזמן הזה. מסתכלת אל עבר האינסוף ומבקשת בלי מילים להיכנע ברוך. להפסיק לכעוס. להאמין שהכול לטובה. להסכים להיות אני גם היום. להפסיק להתווכח עם הקדוש ברוך הוא על הערוגה שהוא נתן לי. להפסיק לבקש פתק החלפה.
אין פתק החלפה. אני היא רק אני, לא יותר ולא פחות. שלשום אתמול והיום ובעזרת השם גם מחר. זה החורף הזה, זה הכול. זה הבלוז שבא קומפלט עם הסוודר האפור הגדול. עם תה יסמין. עם נעלי בית. עם טישו. זה החושך הסמיך של השכחה. זו ההתמכרות לשכחה.
נאמנה לעצתו של רבי, אני ממתינה. ההמתנה היא אמנות הלחימה שלי. כשחשוך, כך לימד אותי רבי נחמן מברסלב, מורידים ראש וממתינים. מתרגלים אמונה. אמונתך בלילות. אמונת אלף הלילות. שם היא חיונית לי עד כדי פיקוח נפש. האמונה שאין עוד מלבדו. שהכול ממנו והכול אליו. שרחמיו על כל מעשיו, גם עליי. הוא לא הלך. רק מסתתר. הוא בכל מקום, ובין כך ובין כך מוכרח שאם בכל מקום אז גם בתוכי. מסתתר. מחכה להתגלות ולמלוך.
הנה עוד מעט, עוד רגע, יבואו שלהבות של נרות אל מתחת לעשרה טפחים שלי, ויאירו לי ויעירו אותי. ישלפו אותי מתוך עצמי לתקווה מתחדשת. כי רק כך עולים מדרגה. רק כך מתקדמים הלאה. רצוא ושוב. מעלה מטה. עלייה ואחריה ירידה ואחריה, אם רק אחזיק את האמונה חזק בשתי ידיים, תבוא עוד עלייה. היא בוא תבוא.
אם רק אצליח לזכור בתוך החושך, שהוא זמני. שיש לו קץ ויש לו סוף. רצוא ושוב. אפלה, ושלהבת שעולה ונלחמת בה. סיפור חיי.
להילחם עם מה שיש
אני עוצמת עיניים ומחפשת בתוכי.
פח שמן, איפה אתה? איפה אתה מתחבא? קטן שכמוך. אני מוכרחה להמשיך להאמין שאתה אי שם בפנים. בקודש הקודשים שלי. טהור. חתום בחותמו של כהן גדול. מחכה לי שאקום. שאבוז לייאוש. שאלחם בו עם כל מה שיש לי. שאאמין גם כשהדעת חסרה לי. גם כשאני לא מבינה למה. גם כשנדמה שאין עצה ואין תבונה.
מחכה לי שאניח את עצמי בתוך האמונה הקדושה. שאתן לה להתפשט בקרבי ולרפא אותי. לחולל בי נס של מעטים מול רבים. חלשים מול חזקים. גיבורים מול עוסקי תורתך.
אני עוצמת עיניים חזק חזק. נהיית כדור קטן ונחוש. טובלת את הכדור במי אמונה. מטביעה אותו. עמוק בתוך המים אני שומעת קול. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אני אומרת לעצמי: אין מצב שאת לא קמה. אין מצב שאת לא יוצאת מזה. אין מצב. מה את יודעת על העולם הזה בכלל? מה את יודעת על עצמך ועל מה שבאת לעשות כאן? כלום. שום דבר. אז קומי. די לחורבן. חפשי בעקשנות כמו החשמונאים של פעם, פח אחד קטן להדליק בו שוב את נשמתך.
כי גם כשהכול מחולל ומנותץ בבית המקדש הפנימי שלי, מתחבאת שם מתחת להריסות שלהבת-יה. מחכה לשוב ולהידלק. ממנה אבנה שוב ושוב מחדש את עצמי. ממנה תבוא לי גאולה.
פורסם בפנימה