בנר ראשון יש מפגש משפחתי ברעננה, ובנר שני יש את המסיבה בבית הכנסת, את נר שלישי דרשו כבר לפני חודשיים שנשריין למפגש החברים השנתי בירושלים.
לוח השנה מתמלא במפגשים, מסיבת סופגניות שחיתותית ו----. נשארו עוד ארבעה בקרים למלא במשהו. אולי רופא שיניים לקטנה? זה גם סוג של בילוי משפחתי.
העיתון מציף לי את העיניים בפרסומות עמוסות נרות צבעוניים וסופגניות נוטפות ריבה. אני מפעילה את המסננת. גן חיות? אולי, אם לא יהיה קר. דווקא יכול להתאים לאלירן. מרכז ג'ימבורי? אין סיכוי. מסוכן להתקרב לשם. אז אולי הצגה? הפעם האחרונה שניסינו ללכת עם הילדים חרצה בי טעם מר.
"למה שהילדים יפסידו?" דני פותח בטיעונים הקבועים, "אנחנו לא צריכים להחביא את אלירן ולא צריכים להתבייש בו". ואני שוב חוזרת על ההסברים הקבועים שלי, שאני לא מתביישת ולא מחביאה, רק חושבת על מרחב שיתאים לאלירן ולא יכניס אותו ואת כולנו לסטרס מאי הנוחות במקום.
גם דני זוכר את טעמה של אותה הצגה עגומה. עשינו לאלירן הכנה מה הולך להיות, ואיך מתנהגים בהצגה, ושהחושך זה חלק מההצגה, ושיהיו שירים יפים כמו שהוא אוהב. הגענו מוקדם, ואלירן הנרגש סיפר לשני הסדרנים בכניסה שהוא הולך בפעם הראשונה לראות הצגה. הראשון חייך אליו והשני נבהל ממנו והשיב לו מבט נרתע. דילגתי על ההתכווצות הפנימית שהתחילה לי בבטן, ובחרנו מקומות טובים, וגם קצת קרובים ליציאה, מה שבטוח.
ישבתי ליד אלירן, ונתתי לו יד, והסברתי לו שעוד מעט כולם יתיישבו וההצגה תתחיל. בשורה מאחורינו התיישבה משפחה שלא הפסיקה לכרסם חטיפים משקיות מרשרשות שנשלפו מתיק קטן. "אימא, תראי אותו", נשמע מאחוריי קול דקיק, "למה הוא נראה ככה?". גם בלי להסתובב אחורה ידעתי שהילדונת ההיא מצביעה על אלירן שבהה בהם מכרסמים ולועסים. האימא שם ניסתה להסות את בתה הקטנה ולהחליף נושא, ואני ניסיתי לקרוא לאלירן להסתובב ולהסתכל על הבמה כי תכף-תכף מתחילים. אבל הוא התעקש לבהות בשורה מאחורינו, והילדונת התעקשה שלא להחליף נושא. "אבל אמא", הקול הדקיק שלה התפזר סביבנו, "למה יש לו ראש גדול כזה? הוא ממש מוזר. נכון אמא שהוא דומה קצת לשרק? אפילו הגב שלו כפוף כזה. אימא'לה, למה הוא מסתכל עליי כל הזמן?"
סימנתי לדני שיסובב את אלירן בחזרה אלינו קצת יותר בכוח ממני, ורק לשניונת התרתי לעצמי להביט באימא האחורית, כדי לראות גם אותה נועצת מבט נרתע באלירן שלי. שתתחיל כבר ההצגה ושהילדונת ההיא תפסיק לצווח.
תפילתי התקבלה. בבת אחת החושך עטף את האולם ומוזיקה קלילה מילאה את האוויר. הפסטורליות הזאת הייתה ניגוד גמור לאלירן שהתחיל לנהום את נהמות הפחד שלו.
"אלירני", לחשתי לו באוזן, "תכף האור יידלק ותראה הצגה יפה". זה לא עזר, גם כשהאור שטף את הבמה, ודני סימן לאלירן להסתכל על השחקן עם הגלימה הכחולה. נהמות הפחד שלו הלכו וגברו, וקריאות ה"ששש..." סביבנו הפכו קולניות יותר ויותר. כמו בתרחיש שהתכוננתי אליו, קמתי ומשכתי את אלירן לכיוון היציאה. רק שהילד שלי נעמד ולופת את הכיסאות, נוהם בקול ומסרב לזוז סנטימטר.
ההצגה הספונטנית בשורה שלנו נגמרה בדני שהעמיס את כובד משקלו של אלירן על הגב והוציא אותו החוצה לעיני הצופים ששכחו בכלל שיש הצגה אחרת על הבמה. נשארתי לשבת ליד נוגה, לפחות שהילדה תיהנה. אני כבר לא רואה את ההצגה, רק מסתמסת עם דני שמחפש קיוסק כדי לקנות לאלירן ספרייט.
כשנגמרת ההצגה ואחרון השחקנים קד, אני שואלת את נוגה איך היה לה. היא מלמלה שהיה כיף, והריקוד האחרון היה הכי יפה. "אימא, נכון שאלירן לא דומה לשרק? הוא לא ירוק ואין לו אוזניים שופרות", היא מתהרהרת כשאנחנו נדחקות בין ההמון שמנסה לצאת.
אני מכבה את תקליט הזיכרון, וחוזרת לבהות בעמודי הפרסומות הסופגניים. אולי פשוט פיקניק משפחתי? אם לא ירד גשם.
*
"אימא", תורידי לי את הפליימוביל", נוגה מבליחה מהחדר ומושכת אותי מהעיתון. פתאום אני קולטת כמה היה שקט כאן. ושקט זה דבר חשוד, במיוחד כשהוא נוגע לינון בן השנה. "אין פליימוביל עד שאת אוספת את כל זה", אני מבהירה לה מול הרצפה הצבעונית בחדר הילדים. לא רואים רצפה מתוך דייסת חלקיקי הפאזל-לגו-קליקס-קאפלות. אני אומרת ויודעת שבעצם אני זו שתכף תתיישב לסדר. נוגה לא תשתלט לבד על הסלט שהיא וינון ארגנו פה. המחוגים מתחרים בי בלעג. עוד רבע שעה ההסעה של אלירן תגיע, ואני, כמה תכניות עוד דמיינתי להספיק.
הרעש של המעלית ודלת הבית נטרקת. דני ואלירן הגיעו. אלירן זורק את התיק על הרצפה ונכנס למטבח, מחפש אוכל. הוא טורק דלתות ומגירות ומבין שאם אין אוכל על השולחן אז אין אוכל. "אלירני", אני מנסה להרגיע, "אני תכף מחממת את האוכל, בינתיים אתה יכול לנוח על הספה". דני נשען על השיש עם כוס מים קרים. "איך היה היום?". אני מהמהמת שבסדר כזה, ושתכננתי הרבה דברים אבל לא הלך מי יודע מה. מזיזה את הגבינה, הנה הסיר של האורז, והנה השעועית. "תוציא ירקות, נעשה בינתיים סלט". אני משתגעת כשהוא עומד ולא עושה משהו. אפשר לדבר וגם להוציא ירקות, אפשר לערוך שולחן וגם להקשיב לנוגה.
השקט, השקט המחשיד הזה היום. איפה הבנדיט הקטן? בטח ינון מפרק איזה מגהץ או משהו. אני שולחת את דני שיבדוק מה קורה איתם, ככה לפחות הסלט יזוז קצת. פסים-פסים, קוביות נחרצות בבשר הירק בסכין החדה. חיתוך דק, אחיד, קטן. כמו שאני אוהבת. צריך מתישהו לקנות סלייסר.
"בואי מהר!" האזעקה של דני שולפת אותי מהמטבח. כן, אלירן פספס. הריח המבחיל כבר מספר לי את זה מהמסדרון. דני מוביל את אלירן לאמבטיה, עוזר לו לפשוט את הבגדים הצואים, מנסה שלא לנשום. או לנשום דרך הפה. אני מרססת חצי מכל מטהר אוויר כבר מהמסדרון, פותחת חלונות. שיעבור כבר הריח.
*
"נו אימא, קחי אותנו לגן שעשועים... נו... אי-מ-אאא"... כשהנדנודים של נוגה כבר מטפסים לי מעל הראש אני מושכת שקית ריקה מאיפשהו, מטעינה אותה בבקבוק מים, פריכיות וטישו, וקוראת לילדים להזמין את המעלית, שזה עיסוק די טוב כדי שאצליח להתארגן בעצמי.
לא אוהבת לצאת לגן השעשועים במרכז המסחרי, אבל מה לא עושים עם מקהלה משגעת כזאת. הגינה הומה למדי בילדים, אימהות וסלולריים, כמה אבות מקריים, קורקינטים, בימבות ובמבות.
בספסלים אין מקום פנוי. ככה זה כשכולם מנצלים חתיכות של שמש חורפית. נוגה מתבכיינת שהיא רוצה בנדנדות ושאין שם מקום ושהילדים יושבים שם שעתיים (הגענו לפני דקה וחצי, אבל אני לא מתווכחת). אני קמה איתה לאזור הנדנדות, ומבקשת מאלירן לעמוד ליד העגלה של ינון ולא לזוז לשום מקום. "דקה וחצי, אני רק מעלה את נוגה לנדנדה".
התור ליד הנדנדה אכן ארוך, ושתי הילדות שמתנדנדות במרץ לא נראות כאילו הן מתכוונות לרדת בקרוב. אולי נציע לילדים שכל אחד יהיה דקה על הנדנדה? אחרת נישאר פה עד מחר.
"של מי העגלה הזאת? מי האימא שלו? גברת, הוא שלך? הוא שלכם, תגידו?" הזעקות מאחוריי מסובבות לי את הראש. שלוש נשים מתגודדות ליד העגלה של ינון. אני רצה בלב דופק, ונוגה רצה אחריי מייללת שהיא עוד לא עלתה על הנדנדה. מה קרה לינון? איפה אלירן?
"מה קרה?" אני עוקפת את הנשים, מתכוננת למשהו גרוע. "התינוק פה שלך?" פותחת הימנית בחקירה. אני מהנהנת בהיסוס, עוד לא מבינה מה קרה. "איך את משאירה אותו פה לבד כשמסתובבים כאן—" והיא משתהה לחפש את המילה הנכונה. מי מסתובב? על מה היא מדברת? לא רואה מסביב מישהו חשוד. "נו, כשמסתובבים פה כמוהו", נחלצת לעזרתה החברה הגבוהה, מצביעה על אלירן, שעומד מאחורי העגלה ומזמזם לעצמו שיר.
מסתובבים פה כמוהו. כמוהו מסתובבים. "תודה רבה אלירן ששמרת על ינון", אני פונה לילד שלי, לאח הגדול שעמד לשמור על אחיו הקטן בעגלה, לילד הזה שמרגע לידתו נאבק בעולם הגדול שמאיים עליו, באפס כלי מלחמה.
*
אני לא מרגישה כלום. חומרי ההרדמה עוד נוכחים בתודעה המעורפלת שלי. לידי אחות ממלאת טפסים ומהדקת. קוראת בקול שורה אחרי שורה. לידה ראשונה, היריון טבעי, ניתוח קיסרי, אובחן כך ואובחן כך — ואני מאבדת אותה. "את רוצה לראות אותו?" אחות שנייה שואלת בשקט. בטח שאני רוצה. בטח שאני מפחדת.
היא מניחה אותו עליי בעדינות, מחותל ועטוף שמיכה תכולה. אני מציצה בו רגע ועוצמת עיניים. הבכי מגיע מעצמו. לא לנער הזה התפללתי, לא לגוף הזה, לא לראש המעוות. כל החלומות והתפילות שתחזיות הרופאים מהאולטרה-סאונד יתגלו כטעות אחת גדולה מתנפצות עכשיו סופית, לתוך החבילה הקטנה שמונחת עליי.
פתאום גם הוא פורץ בבכי דק ועדין, ואני מחבקת אותו, מצמידה אותו אליי, לראשונה מביטה בפניו מקרוב. וברגע אחד אני יודעת, שכמה שהוא מוזר, ככה הוא שלי. הרתיעה והפחד, האהבה, הכאב והרחמים מתערבלים ונמזגים לטיפות על הפנים. "אתה שלי", אני נחנקת לתוך הכתף הקטנה, "ילד של אימא, שמעת קטן? אתה שלי".
הימים הראשונים היו הלם מוחלט, לידה ראשונה, התאוששות מקיסרי, הכנות לברית, אינספור רגשות לא מזוהים מתערבלים ומוקצפים במג'ימיקס הפנימי שלי. יוצאת פעם ראשונה לטיפת חלב, ושמחה בחיתול הבד שמאהיל על העגלה. אימהות אחרות לידי מלאות גאווה בתינוק שלהן, נותנות לכולם להציץ בו, מספרות שוב איך הייתה הלידה.
גם הטלפון משירן נחרת ונחרט. אלירן היה בן שנתיים כששירן התקשרה. "יואו, לא דיברנו שנים. אולי מאז שהתחתנת". באמת שלא דיברנו הרבה זמן. אנחנו מתחילות לגלוש, על החיים שלה ועל החיים שלי. אני נעצרת רגע, נזכרת שהיא לא יודעת. "ויש לי ילד ברוך השם", אני אומרת בפשטות.
"מה? מתי ילדת?" ההתרגשויות של שירן נשארו כמו בימי האולפנה, נלהבת כמו אז.
"לפני שנתיים, והוא ילד מיוחד".
"ברור שהוא מיוחד", היא מחייכת חיוך ענקי דרך הטלפון, "זה הילד שלך, הוא חייב להיות מיוחד". לוקח לה עוד כמה שניות של מלל נרגש כדי להבין ולהפוך נבוכה. "אהה. איזה יופי. בטח הוא חמוד נורא. איך קוראים לו?"
אני מספרת לה קצת על אלירני, והיא מספרת בחצי פה על הבת שלה, שחוגגת בקרוב יומולדת שנה, המבוכה שלה בוקעת מבין המילים. כאילו אסור לה לשמוח בקול בבת המתוקה שלה בגלל שיש לי ילד מיוחד.
*
כמה תום יש בו. הוא גדול מנוגה בכמה שנים טובות, אבל תמים יותר ממנה. כאילו השנים לא חרצו בו את עכירות המציאות ושריטותיה. כמה אני אוהבת להביט בו בשנתו. שלווה מלאכית כזו, נטול מאבקים וחרדות של העולם הזה, בהיר ופשוט. אין סולמות ואין מגלשות. לפעמים בלילה מתגנבות המחשבות האחרות. אלו שתוהות מה יהיה איתו כשיגדל, ומה יקרה כשנזדקן, וכל מיני מה-יהיהיים כאלו. יודעת שצריכה להתנתק מהם, שאין בהם תועלת, ויהיה טוב יותר להיות כאן ועכשיו. כמו למשל לתלות כבר את הכביסה, שיהיו לי מכנסיים ספייר לשלוח מחר לבית הספר. אה, וגם להתקשר לשמואלי החונך שלו, צריך לדחות השבוע את המפגש.
*
לקח לי זמן. בסוף הפסקתי לריב עם החיים, ושריר ההתנגדות פינה את מקומו לקבלה. קיבלתי את אלירן, וקיבלתי איתו מתנות. משהו רך בי כלפי העולם, רך יותר. אני, הנינג'ה העצבנית שתמיד הייתה צריכה שכל העולם יתיישר לפי התכנון המקורי שלי, פתאום למדתי לעצור, להקשיב לבעיטות המציאות. לעצור את המרוץ שלי כדי לעשות תרגילים תחושתיים עם אלירן, כדי ללכת איתו ברחוב ולהרגיש את העיניים ננעצות בנו, וללמוד את תנועת הלא-אכפת-לי.
למדתי לשים לב לקיומם של אלו שהולכים בשולי החיים, אלו שהעולם מדלג עליהם, לא סופר אותם. למדתי לא לרחם על עצמי ולא להרגיש מסכנה. קיבלתי במתנה חירות להיות לא מושלמת. ואני לא צריכה להוכיח תמיד שהילד שלי מחונך, ונקי, ומסודר, ומנומס. כי הוא לא. והוא באמת מיוחד.
*
"מה הכוונה פעולה?" אני מנסה להבין ממה שמואלי נלהב. חמוד הילד הזה. בסדר, לא צריך לשכנע אותי כל כך הרבה. אני מוכנה שהוא ייקח את אלירן לפעולה הזאת. אלירן אוהב את שמואלי, שמואלי אוהב את אלירן, והשידוך הזה הוא נס משמים. שמואלי הבטיח להיות צמוד אליו כל הזמן, והכין אותי שזה גם בשבת. שבט יובל, ככה הוא אמר. בפעם הראשונה אלירן לא ממש הבין את הסברי ההכנה שלי, והסתפק ב"טיול עם שמואלי, לפגוש עוד חברים". בשבת אחר כך, אלירן כבר חיכה. חודש ריגון, ככה הוא דיווח. ושגם מחר הוא צריך לבוא כי מחכים לו.
וככה יצא הילד שלי, מאושר ועסוק. ועם שקית של בגדי זבל. חודש שלם של ריגון. "וגם תבואו במוצאי שבת, נכון?" שמואלי מתקשר לוודא שאני מבינה מה המשמעות של השבת שסוגרת את החודש הזה. לא לגמרי עקבתי אחרי הדיבור המהיר ובלוע המילים, אבל סיכמנו שבשבת ההיא הוא ייקח את אלירן לכל הפעילויות, וגם במוצ"ש נגיע למגרש הגדול של המתנ"ס. לא גדלתי בתנועה, הכול זר לי, אבל אם זה מה שעושה את אלירן מאושר - דייני.
המגרש מלא קבוצות ילדים מסודרות בשורות, שרים ומניפים ידיים בקצב. דני ואני מוצאים את עצמנו בדבוקת הורים מניפי מצלמות סלולריות. חלקם נראים עייפים, אולי מורגלים, וחלקם - בעיקר צעירים - הגיעו לטקס הזה עם הילד הראשון שעלה לתנועה.
מערכת הגברה מנגנת במרץ שירי תנועה עליזים, וכמה בני נוער מתרוצצים לסדר דברים אחרונים. אני מחפשת מעל הראשים שלפניי את הקבוצה של אלירן. הנה הם. מזהה מיד לפי כיסאות הגלגלים בשורה הראשונה של הקבוצת יובל שלהם. והנה הוא. עומד ביניהם. בחולצה של התנועה, מתכופף במרץ וחובט על ברכיו לפי הקצב. ושר את שיר הקבוצה שלו. יודע את כל המילים בעל פה.
אני קצת זרה בנוף. לא מרגישה ממש שייכת, אאוט משהו. אבל אלירני נראה בטוח. יש לו מקום, והוא שייך. לרגע קצר אנחנו מתחלפים במקום של החיים.
פורסם ב''פנימה''