מדי פעם ניגשת אליי אישה לא מוכרת ואומרת: "אני מרגישה שאנחנו ממש מכירות!". מאיפה?" אני שואלת. "אני קוראת אותך בפנימה!" היא עונה.
או שחברה אומרת לי: "למרות שלא יוצא לנו לדבר הרבה, אני מרגישה שאני יודעת מה עובר עלייך דרך הטורים שלך".
או שיש שאומרות: "שמעתי מחברה שהייתה בהופעה שקרה לך כך וכך".
חברה טובה תמיד צוחקת עליי ואומרת שאם לא הייתי זמרת, הייתי חשפנית. במובן הנפשי יש מצב שהיא צודקת.
יש ששואלות: "איך את מסתדרת עם החשיפה? ועם זה שהנפש שלך פרושה לעין כול?". זו שאלה טובה, והתשובה עליה מורכבת. אבל הפעם אני לא הולכת לענות עליה. כי העניין הזה של לחיות בצד החשוף של העולם לא מתחיל בלכתוב טור או על הבמה. זו בחירה ששייכת לתחום אחר לגמרי בחיי.
לקלף את הנפש
לפני כמה שנים הלכתי עם חברות לטיול בהרי ירושלים. ישבתי מול הנוף והרגשתי שיש לי מה לומר לעולם, והמשהו הזה רוצה לצאת. כתבתי במרץ מילים במחברת, וכשחזרתי הביתה גיליתי שיצא לי שיר:
איך לקלף הכול?
אולי כבר אין בתוכי מאום.
שברי זכוכית מתעתעים באור
גורמים לשוב ולרצות
גורמים לי לשוב.
אולי הפעם אמצא?
אולי הפעם.
הזעקה אל היש הנותר בתוכי חתום
פיתיונות רכים שולח לרמוז,
גורמים לי לשוב, לקוות
גורמים לי לשוב,
אולי הפעם אמצא.
איך לקלף הכול?
לא לחשוף יותר מדי
לא לשנות את האיזון
של כמעט, הלוואי, בדיוק
של כמעט, הלוואי, בדיוק
ושוב...
אולי הפעם,
אולי הפעם אמצא.
כשהקלטתי את השיר הזה לאלבום הבכורה שלי 'שביל של אור', צירפתי לו סיפור על איש זקן שכל ימיו התאווה לנגן בפסנתר. בערוב ימיו, כשהזדמן לו כסף, הוא קנה פסנתר, עלה לעליית הגג והתחיל לנגן, אבל כל היום הוא ניגן רק תו אחד.
עלתה אליו אשתו ושאלה אותו: "מדוע אינך יכול להיות כמו כל הנגנים האחרים שמנגנים כולם שירים ויצירות? מדוע אתה מנגן כל הזמן רק תו אחד?"
ענה לה האיש הזקן: "אשתי היקרה, את לא שומעת? הם כולם עדיין מחפשים. אני כבר מצאתי".
לחפש ולמצוא
לפעמים אני חושבת שהחיפוש הזה אחרי הדבר האחד הוא הכוח שמניע את העולם. מהחיפוש הזה יוצאות לי מילים ומנגינות. ואני מניחה שלכל אחד בתחומו יוצאים רעיונות וחידושים.
אבל החיפוש אינו פשוט. כי מה יקרה אם אשקיע זמן וכוח ולא אמצא כלום? ומה יקרה אם המשהו שאמצא יהיה מכוער או לא מוצלח או שונה לגמרי ממה שחשבתי? ואם אמצא – מה יהיה אחר כך? במה אתעסק?
החיפוש דורש חשיפה. וכשאנחנו מוצאים סוף סוף משהו ומוציאים אותו מאיתנו - ברגע שהוצאנו אותו איבדנו אותו ונקודת החיפוש ממשיכה לנבוע.
סיפור החנוכה מזכיר לי קצת את הסיפור על האיש הזקן, מעטים מול רבים, מציאת פך השמן. הסיפור איננו רק על חיפוש ומציאה ולא רק על ניצחון וגבורה, אלא גם על מה אתה עושה עם מה שמצאת, או כמה אתה מאמין במעט שיש לך. האם תוכל ליצור מנגינה מתו אחד בלבד? האם פך שמן אחד בלבד יוכל להועיל במשהו?
תו אחד בודד
בעיניים של העולם הזה - פעמים רבות התשובה היא לא. אז איזו משמעות יש אם אנגן את הצליל האחד, אם אדליק את המנורה רק ליום אחד?
לא תמיד בטוח שיש משמעות. אבל לא תמיד זה משנה.
אם נתפשט מהבלי העולם הזה נישאר תלויים על חבל דק, שמי יודע כמה זמן הוא יחזיק מעמד. אבל החבל הדק הזה הוא כרגע עולם ומלואו.
בכל פעם שהמציאות נשמטת מתחת לרגליים, וזה יכול לקרות כמה פעמים ביום, צריך לעזוב ולהיאחז בחבל אחר.
זה מפחיד, זה כואב, זה חשוף. אבל בנקודה האחת הזאת יש קִרבה מסוג אחר. קרבה בלי הגנות. אני בוחרת בך גם אם נשמטים הדברים החיצוניים. אני אדליק את הפך האחד גם אם לא ברור לי שיהיה לי ממה להדליק מחר. בכל יום אני מחפשת כד קטן, צליל אחד, שם זה רק אתה ואני.
פורסם ב''פנימה''