כאשר אנחנו מתבוננים בעבודת ה' האישית, באופן טבעי עולה לעתים כאב. כאנשים בוגרים אנחנו מודעים לכך שיש בדרך כלל פער בין מה שאנחנו חווים כעובדי ה' ובין מי שהיינו רוצים להיות. מתח מטלטל זה דוחף אותנו קדימה, אך גם גורם צער וקושי, לפעמים עד כדי חולשה וחידלון פנימי.
מחד גיסא, כל מה שמצליחים להתקדם בקיום מצוות ובעבודה פנימית נראה לא מספק. מה כל זה לעומת החלום להיות אנשים שלמים וצדיקים? מאידך גיסא, קשה לחלום להיות במדרגת צדיקים, כי אם נחלום גבוה, זה רק יגביר את התסכול שבחוסר המימוש. וכך המצוי – מה שאנחנו עושים – לא מקבל הערכה ושמחה כי הוא רחוק מהחלום, מהרצוי. ומצד שני הרצוי, החלום, מקטין כנפיים ונהיה מצומק, מחשש או מהבנה שאין לנו יכולת לממש אותו, ושהרצון למימושו רק יגרום כאב.
בין הרצוי למצוי
על מנת להתרומם ולפתור את המצב, יש להפריד בין המצוי (מה שאנחנו חווים ביומיום) לרצוי (מה שאנחנו שואפים אליו). להתבונן על כל הטוב שה' עושה איתנו ועל הטוב שאנחנו זוכים לעשות, בהודאה ובהודיה אפילו על הטוב הקטן ביותר. המצווה המובנת מאליה – אינה מובנת מאליה באמת. וכמה זכות היא לנו לבטא, אפילו בקצת, את האור האלוקי שיש בנו בזכות המצווה הזאת. וכך, במקום למדוד את מעשינו על פי החלום הרחוק שאינו מתממש, אנחנו מניחים לאותו חלום ומוכנים להיכנס למציאות חיינו העכשווית בהכרת תודה ובשמחה, כמי שראוי לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב.
לא לוותר
מנגד, אנחנו מעזים לחלום רק בשביל לחלום, ובגדול. נכנסים לרצונות הכי עמוקים והכי פנימיים שלנו, מרחיבים אותם, וחולמים אותם בלי שום ייאוש, בלי שום התחייבות, רק ככנפי הרוח שלנו, כגעגוע של נשמותינו, בשמחה, כמה דקות ביום.
אנחנו חולמים את עצמנו ולא את אחרים. אנחנו מקשיבים ומבטאים את הייחול הפנימי, אבל בלי לתכנן יישום בכלל! ואז החלום מקיף אותנו, נמצא באווירה.
עצת הנחש
במצב הזה, שיש בו הערכה ושמחה במצוי ויחד עם זאת הקשבה עדינה פנימית אל הרצוי, האיזון הרוחני נשמר. יש מקום גדול יותר לשקט, ואופטימיות עדינה יכולה לצמוח.
אויב גדול לתהליך זה הוא הדמיון: לו רק חיינו היו אחרים, לו רק ה' היה נותן לנו לנהל את העולם, או לפחות את חיינו, הכול היה נראה אחרת – הרבה יותר טוב. זוהי בעצם עצת הנחש, שפנה לחווה: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע..." כדאי לכם להחליף אותו, בטח תעשו את זה ממש מוצלח.
אז לא, אנחנו לא אלוקים, ולא רוצים להיות אלוקים. המקום שהוא שם אותנו בו, זה המקום הטוב ביותר בשבילנו.
הענווה שלנו היא להכיר תודה על המתנות שהוא נותן לנו ועל מה שאנחנו זוכים לעשות, לפנות אליו לישועה ולהצלחה היכן שלא עולה בידינו, ובד בבד להמשיך ולחלום את גדולת נשמתנו. שנזכה.
פורסם ב''פנימה''