להיות אלמנתו של עמנואל מורנו

כשהתאלמנתי, נהייתי אלמנתו של... יש בזה המון כבוד והערכה, המון אמפטיה ואהבה. אבל זה גם מחייב.

מאיה אוחנה-מורנו , ו' בטבת תשע"ז

להיות אלמנתו של עמנואל מורנו-ערוץ 7
שייכות שמלאה בגעגוע כואב
צילום:שאטרסטוק

טבת , מין חודש כזה שתמיד מייחסים אותו אל. אל זה שלפניו – כסלו. כי חנוכה מחבר ביניהם. לטבת יש חלק משמעותי, האור הגדול של חנוכה מואר בתוך טבת, אבל כל ילד בגן יגיד לכם שחנוכה זה בכסלו.

כשהייתי ילדה הייתי הבת של.

כנערה נפגשתי עם היותי הבת של אבא שלי. בבנק, במכולת, במחסן החקלאי, במשרד ממשלתי כזה או אחר.

כשבגרתי עוד, הצטרף לי התואר הבת של אימא שלי, כי אני מאוד דומה לה. עד היום אני נתקלת במבטים מאנשים בגילה, שאני רואה שהם מכירים אותי אבל משהו קצת אחר להם. "את לא הבת של?" הם שואלים, חלקם בקול רם וחלקם ללא מילים. ואני מהנהנת. ואז מגיעים הסיפורים היפים על אימא, כמה אני דומה לה, ואיזו אישה מדהימה. והאימא הצעירה קופצת מול עיניי מתוך עיניהם.

באיזשהו שלב גם נהייתי אחות של. פעם כצעירה מול אח גדול ופעם כבוגרת מול אחים צעירים. בכל מקרה בתואר הזה יש משהו שווה, אנחנו כולנו באותה גזרה. גזרת האחים.

כשהתחתנתי, נהייתי אשתו של. זה כבר תואר מיוחד. רק מלהגיד את המילה הקסומה "בעלי" נשזר מעל ראשי חוט של הוד והדר. זו תחושת סיפוק ושלמות להיות בשייכות אל החצי השלם שלי. ובחוגים מסוימים כשהיו אומרים, "אהה, את אשתו של עמנואל", אמירה שנאמרה בטון עמוק וחם, הרגשתי אהובה רק משום שהוא אהוב, ותחושה חמימה מילאה את גופי.

בלידה הראשונה הפכתי להיות אימא של. אבל עדיין לא קראו לי ככה, זה היה רק על הנייר. הפעם הראשונה שקראו לי כך הייתה בגן, כשאחת הילדות רצתה לפנות אליי אבל לא ידעה את שמי. אז בקול מתוק ומתנגן היא אמרה לי. "אימא של אביה, אני יכולה לבוא אליכם היום?" צמרמורת עונג מילאה את גופי. אני ממש אימא של.

ומאז הפכתי לאימא של עוד ועוד, ברוך ה'.

כשהתאלמנתי, נהייתי אלמנתו של... טוב זה כבר מסע מפרך. כי כאן השייכות מלאה געגוע כואב. יש בזה המון כבוד והערכה, המון אמפטיה ואהבה. אבל זה גם מחייב.

זה מחייב כי באופן מסוים אנשים מנסים לפגוש אותו דרכי. והדרך שלי, זו שעד לפני רגע הייתה שלנו, פתאום מעניינת עוד אנשים. ומעולם פרטי וסגור הפכנו למשהו קצת יותר כללי. והציצו על הדרך הזו עיניים שאף פעם לא התבוננו בה קודם, ודיבורים ושאלות שלא היו שם לפני. ואני כבר לא פשוט אשתו של ואימא של, אלא מייצגת גדלות בעולם. ומה לי ולזה?

לקח לי כמה שנים להצליח להכיל את היותי גם אלמנתו של האדם היקר, האהוב, החכם, הפשוט והאישי. וגם של האדם הכללי, הציבורי, הגיבורי.

כשהתחתנתי בשנית, הייתי בהתחלה אלמנתו של, הנשואה ל...

שייכות מפתיעה

יום אחד הגעתי למשרד כלשהו, שאליו אני שייכת כבר שנים, עוד מהשלב שהייתי רק הבת של. עליתי במדרגות ואז שמעתי את אחת הפקידות שם אומרת למישהי, "את יודעת מי זו, נכון?" אני בתוכי כבר חשבתי שאני יודעת לאיזה "של" בתוכי היא מתכוונת. כתפי הנשאלת ענו שאינה יודעת מי אני. אז ענתה לה הפקידה ואמרה בחיוך גדול ומלא הערכה, "זאת אשתו של אלירן"... ועיני הפקידה השנייה ננעצו בי במבט בוחן מלא כבוד. הפעם כבר צחקתי. הפתעה חיובית.

טבת – טביתו - בלשון אכדית. ששוקעים בו - זה הפירוש. הנחלים עולים על גדותיהם, שפע של מים וגשם. זהו חודש מלא בציונים לעם ישראל. אסתר נלקחת אל בית המלך, בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, וזהו גם יום הקדיש הכללי לחללים שמקום קבורתם לא נודע, וגם יום הולדתו של חיים נחמן ביאליק.

בכל אחד יש משהו מיוחד שהוא שלו. השאלה אינה האם השייכות שלי מגדירה אותי. אלא מה היא עושה בתוכי. עניינה של שייכות הוא להראות לי את החיבור שעוזר לי להוציא את עצמי מהכוח אל הפועל. אין אחד שאין בו משהו, אין סתם. והקבוצה הזו שאני מוגדרת בה, כל עניינה הוא לעזור לי לפרוש כנפיים ולעוף למרחבים שלי. וכמו שהם לי - אני להם.

איזו ידיעה זו שרק מהיותי אימא של, אשתו של, אחות של, הבת של, שכנה של, חברה של, אני נותנת להם מרחב בטוח להמראה. וכמובן שגם הם לי.

שנזכה להיות של השמחה, של האמונה, ובעיקר הכי הכי של בורא עולם.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי