מחוסלים: סלומיאנסקי, פרל, מגל, בוכריס.
מחוסלים: סלומיאנסקי, פרל, מגל, בוכריס. צילום: פלאש 90

קבלו סיפור בדיוני לגמרי.

דני מנהל בית עסק ירושלמי ידוע. דינה עובדת כקופאית בבית העסק. שניהם רווקים. דני מחבב את דינה ודינה מחבבת את דני. יש ביניהם חילופי מבטים, חיוכים, ופלירטוטים. דני אוזר אומץ ומציע לדינה ללכת איתו לטיילת.

הם מדברים על עבודה, על סרטים, על לימודים. בשלב מסויים, בלי כוונה או עם, הם מוצאים שלמרות הרצון הכן של שניהם להקפיד על שמירת מרחק קורקטית, זה לא לגמרי מצליח להם. דני מודה בפני דינה שהוא חש אליה רגשות עזים. הם יושבים במסעדה עד מאוחר בלילה. שניהם מתביישים, וכל אחד שותה כוס יין בכדי להשתחרר.

לסיפור הזה יש שני המשכים. האחד טוב, השני רע.

בהמשך הטוב, הקשר ממשיך להתפתח. האם דני ודינה שמרו נגיעה באותו לילה? האם החזיקו מעמד עד האירוסין או הנישואין? איננו יודעים. אנחנו רק יודעים שכעבור חמש שנים, דני ודינה הם זוג נשוי עם שני ילדים קטנים. כיום לדינה תפקיד בכיר בהנהלת העסק, והיא נמצאת בחודש השני להריונה השלישי. מזל טוב!

בהמשך הרע, לאחר שדינה כבר האמינה שהנה, מצאה את "האחד", נודע לה שדני מפלרטט במקביל גם עם עובדת אחרת בבית העסק. דינה הפגועה חזרה הביתה בוכיה וסיפרה את הסיפור לחברתה מיכל, אשר לומדת בחוג למגדר, ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, מיסודה של הקרן החדשה לישראל. מיכל הזדעזעה. "את מבינה מה קרה פה? הוא ניצל אותך! ככה בדיוק עובדת הפטריארכיה בכל העולם!", זעקה. בתיווכה של מיכל, נקבעה לדינה המבולבלת פגישה עם עורכת דין מטעם עמותה פמיניסטית של הקרן החדשה לישראל.

הסיפור התגלגל לאוזניה של עתונאית מקומית. "מנהל בית עסק ידוע הטריד מינית עובדת הכפופה לו", סיפרה לחברותיה באחת מקבוצות הפייסבוק הפמיניסטיות. "בנות, אל תפחדו להתלונן!". שמו של דני נחשף בהערות, תחילה ברמזים ואז במפורש. הפרשה הגיעה לאתרי החדשות, ולבסוף, תחת לחץ של "תא העתונאיות" מיסודה של הקרן החדשה לישראל, גם המשטרה עורבה.

דני בצרות

החוק הישראלי לגבי הטרדה מינית (1998) מגדיר כעבירות פליליות "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות". ואולם, אם מי שמציע את ההצעות לאדם השני נמצא בעמדת סמכות כלפיו, האמירות ייחשבו פליליות גם אם האדם השני לא הראה כלל שהן לא רצויות.

חוק אחר ("בעילה אסורה בהסכמה") מתייחס אף הוא – מאז תוקן ב-1988 – ליחסים בין אדם בעמדת סמכות לאדם הכפוף לו. וכזכור, הגדרת האונס, ששונתה ביוזמת השמאל הקיצוני ב-2001, מתייחסת למי ש"בועל אישה תוך מצב... המונע ממנה לתת הסכמה חופשית".

דני נמצא, אפוא, במצב מאוד לא נעים. דינה היתה כפופה לו בעבודה – ולכן, גם אם ימצא דרך להוכיח שלאורך כל הדרך, דינה השתתפה ברצון בכל מה שקרה ביניהם, זה לא יעזור לו. בנוסף, כזכור, דינה שתתה באותו לילה כוס יין, והיא יכולה בקלות לטעון שהיתה במצב שמנע ממנה לתת את הסכמתה החופשית.

ומעבר לכל מה שכתוב בחוקים, יש את מה שכתוב בפסיקות, ואת האווירה שיוצרת העתונות: כשמדובר על מילה של גבר מול מילה של אישה, בית המשפט מרשיע על סמך מילת האישה. למה? ובכן, השופטים יודעים שאם יפסקו או יתבטאו בצורה שלא נראית לפמיניסטיות, הם יוקעו למחרת היום בוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת ויושמו ללעג וקלס במהדורות החדשות ובתוכניות הפטפטת, שם ידרשו את פיטוריהם. הם מעדיפים לשמור על מקומות עבודתם.

עורך הדין של דני מסביר לו את מצבו. דינה פגועה, וכעת היא גם מפוחדת: לא ממנו, אלא מארגוני הנשים ומהכוח שלהם. אלה לוחצים עליה להתלונן נגדו במשטרה. עדיף, אומר עורך הדין, להסכים לעסקת טיעון בה יודה בהטרדה מינית, ויחטוף עונש קל יחסית, מאשר להילחם על חפותו ולמצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח למשך 10 שנים או יותר. דני חותם.

כאשר אותם מעשים בדיוק יכולים להיות הקדמה להקמת משפחה, או עילה למאסר ממושך, ברור שהחוקים הם חוקים רעים, שלא נחקקו בתום לב. מטרתם אינה באמת למנוע פגיעה בנשים, אלא לאפשר פגיעה בגברים בכלל, ובגברים מסויימים בפרט.

אמנם נכון, לכאורה, גם אישה ימנית יכולה, תיאורטית, לגרום לפיטוריו של איש שמאל באמצעות תלונה כוזבת. אבל כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, לשמאל יש שני יתרונות משמעותיים על הימין בתחום זה: באיסוף המידע ובהפצתו.

השמאל הקים את הרשת הביורוקרטית הענפה של ארגוני הנשים והעסקניות הממשלתיות לנושאי נשים. הוא מוביל ומתַחְזֵק את הביורוקרטיות האלה מבחינה רעיונית באמצעות נשות האקדמיה והעמותות האידיאולוגיות שלו – בלי קשר לשאלה, מי נמצא בשלטון. לפיכך, המידע על מה שמתרחש בין גברים ונשים במקומות עבודה מגיע לעסקניות השמאל הרבה לפני שהוא מגיע לעסקני הימין.

כלי בידי השמאל

גם אם הימין יודע על פרשת אהבים בין – נניח – קצין שמאלני לבין הרל"שית שלו, מה הוא יעשה עם המידע? נגיד שהיה מחליט לאמץ את טקטיקות החיסול של השמאל ולפגוע בדרך זו בקצין השמאלני. לאיזה גוף פמיניסטי היה פונה? לאיזו עתונאית פמיניסטית? הרי כל המנגנון שעוסק בפגיעות מיניות הוקם, כאמור, על ידי השמאל, ונשלט על ידו. לנשים ימניות יש בו תפקידים מוגדרים (לתת לגיטימציה מוסרית לתנועה הפמיניסטית, ולסייע בפגיעה בבעלי סמכות מהימין) ואין להן יד ורגל בקביעת סדרי העדיפויות שלו.

ראינו מה קרה כשח"כ יוליה מלינובסקי כפתה על הוועדה לקידום מעמד האישה דיון בנושא הטרדות מיניות בערים המעורבות: התופעה הקשה והידועה לכל הוכחשה על ידי שתי בעלות תפקיד. האחת, מנכ"לית האיגודים לסיוע לקורבנות תקיפה מינית; והשנייה, ראש מדור נפגעי עבירה במשטרת ישראל (שגם הוא הוקם, כפי שהסברנו, בחקיקה של השמאל הקיצוני, ומתנהל לפי תפיסותיו). אף ח"כית פמיניסטית יהודיה לא התייצבה לדיון, ואף עתונאית מהאסכולה של דפנה ליאל לא דיווחה עליו. אותו גורל בדיוק צפוי לכל ניסיון לחסל קצין או פוליטיקאי שמאלני: הוא יסתיים בקול דממה דקה.

מנגנון החיסול של השמאל: כך הוא פועל

פרק 2: התשתית

פרק 3: חקיקה בזדון

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו