מצור. אין יוצא ואין בא. דייק – חומה בנויה סביב, יוצרת חיץ בין העיר שבלבה מקדש, מרכז פועם ומרהיב של קדושה וקשר בין העולמות ובין העולם שבחוץ. חבל הטבור, מקור החמצן וההזנה של העיר נגדע.
למעשה לא קרה שום דבר דרמטי, עדיין לא נחרב המקדש, כולם בריאים ושלמים. אבל הניתוק מצינור החיים התחיל, והרעב אט אט מתחיל לנקר.
נצורה
אני לא צריכה שיספרו לי מה זה מצור. הכרתי אותו טוב טוב מבפנים. חיים לבדיים שכאלה, שיש בהם הכול. סיפוק מקצועי והגשמה, חברויות עמוקות, היכרות עם עצמי, חוויות משלל גוני הקשת, טיסות ונחיתות, עצמאות מהמדרגה הראשונה, עמדות כוח מכל הצורות, רכבים ודירות, חשבונות בנק תופחים, עסקים קטנים שקמים אחרי הגשם, לוק ססגוני ונערי שמשתבח עם הזמן ומתובל במיטב האקססוריז, אבל... אין יוצא ואין בא. הצעות נופלות בזו אחר זו, או אפילו לא מתגלגלות לפתחי. קשרים לא עולים על הגל, או מתקדמים מהר מאוד ומתפנצ'רים כמו בלון עם חור. כאילו לועגים לכל מה שהיה כאן עד עכשיו.
והנפש הזאת שיושבת בפנים. מקורות ההזנה הראשוניים כמו בית וחברות לא תמיד נשארים רלוונטיים. אמנם הדלת של אימא ואבא פתוחה, והם רק רוצים שאבוא לשבת ואספר קצת מה הולך. אבל חברת השווים שלי עכשיו והמקום שבו יש לי שקט נמצאים דווקא בדירה ירושלמית מתוקה עם עציץ בחלון ווילון תחרה שמווסת את השמש בכל שעותיה.
לירושלים יש מספיק פינות בשבילי. היא מאפשרת לי להתערסל בין סמטאותיה, נותנת לי משען. היא מבינה אותי, ואני אותה. אני יכולה לספר לכולם איך מרגישה ירושלים. אולי לא אחרי 3,000 שנות בדידות, אבל כמה שנים טובות בהחלט עשו אותנו לאחיות.
שמים טריטוריאליים
אז מה עושים עם המצור הזה, ועם הרעב? הרעב האדיר הזה שמנקר ולא מפסיק. רעב למקום. לפיסת אדמה אחת שתפסיק לזוז מתחת לרגליי. לשני ספלי קפה ריקים ברדת ערב, לפעיית תינוק מתוק קטן הומה אליי. ולפני הכול, להוריד את אות הקין הזה שהולך איתי כבר כמה שנים, מדיר את רגליי מכל מקום אפשרי.
אני מביטה ימינה - חומה גדולה מתנשאת מעליי, שמאלה – גם שם היא עומדת. כהה ומאיימת, מדייקת, כמו אומרת: את כאן וכאן לנצח תהיי.
בצר לי אני מרימה עיניים. גם חומת נבוכדנצר, חומה הבנויה לבנים-לבנים של שנאה, התשה וייאוש, לא יכולה לבצר לי את השמים. לא יכולה לנתק אותי מהאינסוף. אני והאינסוף, השמים הטריטוריאליים שלי – יחד, באותו המצור.
שלום בארמונותיי
האגדות (שהיו באמת) מספרות שבמצור של ימי בית שני בתוך העיר המוקפת היו מחסני בר ותבואה שהספיקו כדי לכלכל את תושבי העיר במשך 21 שנים. איזה מצור יכול למחסנים שכאלה? אבל השנאה והמחלוקת שרפו הכול.
בכוחי לשים שלום בארמונותיי. לחפש את מחסני המזון הפנימיים שלי ולשפוך קיתונות של אהבה והזנה פנימית על הנפש המבוצרת.
אהבה גדולה יש לי למחול, לריקוד המשוחרר והמשחרר, שמרים אותי אלפי מילין מהקרקע. מסובב סביבי הכול כמו סביבון גדול, איני זוכרת מה מימיני ומה משמאלי. החומות שבפנים לי ומחוצה לי מתמוססות מההקפות הללו, ובתום הריקוד אני הופכת סמוקה, מרוטה ומאושרת.
מבשרת טובות
בימים שהמתנתי לבעלי, שלא ידעתי כמה קרוב הוא, השתמשתי במחסן הזה שוב ושוב. הרכבות הקלות צפרו בחלון חדרי המרווח, מבשרות לבאי ירושלים על בואן. ואני שמעתי אותן, ממתינה אף אני להיות מבשרת.
בין כל הטובות שה' היטיב עמי באותם הימים, ובין כל הצמא שצמאתי בו להקשר הפשוט הזה ששמו בית, הייתי משמיעה מוזיקה עד השמים ובמרחב החדר התחלתי לרקוד.
היו ימים שאני והרצפה הפכנו דבוקות. הרגליים לא התרוממו ומיאנו להצטרף למוזיקה הקצבית והאהובה. הייתי יותר דומה לשטיח האדום והכרובי שהיה פרוש בחלל החדר. אבל לאט לאט, כמו בחישה איטית ועקבית, המוזיקה הילכה בי את קסמיה, נשאה אותי מעלה. לא מוותרת עליי. לא נותנת לי להתייאש. ובמראה ממול – בה כבר ראיתי אותי הרחק בלב מעגל ריקודי כלולותיי. כולם היו שם, האהובים והקרובים, שמחים ומשתוללים איתי ביחד.
וזהו. כשרוויתי או כשהתעלפתי מהמחול כיביתי את המוזיקה סמוקה, מרוטה ומאושרת. ואם היה לי איזה דייט באותו הערב, לא ירדתי לבד. שורות שורות של אהוביי סבבו אותי בחדר המדרגות במחול מחבק ועוטף.
בימי ההולדת שלי טרחתי להגיע לים. חייבת קצת ים לנשמה. פעם נסעתי אליו עם אחותי שהייתה לכודה איתי אז באותו המצור. "חייבת לזכור שהעולם הזה הוא אינסוף", אמרתי לה, מפתח בסטארטר והופ - לקיסריה. זוגות אוהבים יורדים אל הים, מוזיקת בלוז בוקעת ממסעדה ים תיכונית, ואנחנו צועדות אל הים החרישי.
השקט, הגלים, העצמים החשוכים שקרבו ורחקו במקצב המיוחד של הים, האופק שלו שספק אם נראה, הקצף שהסתער שוב ושוב על הטיילת שישבנו עליה. ותפילה שקטה שלא היו לה מילים אבל המיה נשארה לה, נישאה על הגלים אל האינסוף. אל ההוא שיושב פה וגם שם בקצה האינסוף ואוסף את כל ההמיות כולן.
וכך, אל השמים שלי הצטרפו גם מים טריטוריאליים. מי ההולדת שלי.
***
מה הם המחסנים שלך? אנשים שאת אוהבת לשהות במחיצתם? מה את אוהבת ליצור? היכן את מסוגלת לשכוח את עצמך? מתי את נולדת מחדש? באילו סיטואציות את אוהבת את עצמך? באילו עולמות את מרגישה מוגנת? איזה מקום גיאוגרפי מאוורר אותך או מרענן אותך? מה מפגיש אותך עם האינסוף?
פתחי את מחסנייך. הם יענו לך.
פורסם בפנימה