הצד שלה: עזרה לזולת
"הכנסת אותי לצרות", אני זוכרת את המסרון שקיבלתי מבעלי בבוקרו של יום ראשון.
"מה קרה הפעם?" ניסיתי לחשב במהירות דוחות חניה שלא שולמו, קנסות ושאר ירקות שעוללתי.
"סיבכת אותי עם ההורים בבית הספר שלי".
"סיבכתי אותך? אני? עם ההורים? מה לי ולמוסד החינוכי שבו אתה מחנך?"
"נו, בגלל הכתבה שלך", יצא המרצע מן השק.
יש בתלמוד התורה שלו אימא שהילדים שלה מאחרים באופן קבוע. הם ניסו כבר את כל השיטות, והאיחורים לא פסקו. הבוקר, כשבעלי עמד מולה וניסה להסביר שזאת בהחלט הפעם האחרונה, היא שאלה אותו אם הוא קרא את הטור האחרון שלי, כי יש סיכוי שהוא יבין אותה ויוותר לה.
אני לא יודעת מה הביך אותו יותר. העובדה שהוא לא קרא את הטור האחרון שלי, או שאם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר...
"את לא חייבת לספר לכל העולם מה קורה אצלך בבית", הוא תמיד אומר.
אבל אם אני לא אספר לאלפי הקוראים שלי מה עובר עליי, הם לא יקראו את מה שאני כותבת. נו, לכי תסבירי.
אם כתבתי בכנות על קושי שיש לי עם הילדים, אני יודעת בוודאות שגם אם נגעתי רק לאישה אחת בעצב חשוף, עצם הידיעה שיש עוד אחת כמוה בדיוק תקל עליה. וכשאני מקבלת מייל נרגש מאישה שמודה לי מעומק על הלב על משהו שחשפתי מחיי האישיים, אני מיד רוצה לחשוף עוד טפח.
הצד שלו: תשאירי משהו לפרטיות
יש לי אבא חכם. והאבא החכם שלי אמר לי, בהמשך למשפט הידוע "סייג לחוכמה שתיקה", שמעולם לא התחרט על משהו שלא אמר.
כמי שהוא היה צריך לומר לו זאת פעמים רבות, למדתי עם השנים כמה הוא צודק.
כשאתה מספר או מגלה משהו מחייך האישיים ומחצין אותו זו זכותך. אבל כשמעורבים בזה ילדים, ובפרט מתבגרים, גם אם לך זה נראה חסר משמעות, בהמשך אתה מגלה שבהם זה פוגע.
הפתרון פשוט: אל תחצין.
אנחנו חיים בדור שבו הכול בחוץ. אינסטגרם, פייסבוק והמהדרין טוויטר, ומעל הכול - ווטסאפ משפחתי על קבוצותיו השונות.
כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי נדהם כיצד כבר לא נותר לנו גרם של פרטיות.
חוסר הפרטיות הוא שמקשה בעיקר על הצעירים, כשכל שידוך או תקלה בבית הספר הופכים באופן אוטומטי לנחלת הכלל.
ותאמינו לי, במשפחה של אשתי יש ארבעה עשר ילדים, מתוכם עשר בנות. נראה לי שאני לא צריך להכביר במילים. זה ברור: לא נשאר לנו גרם של פרטיות.
פורסם בפנימה