היא נשענה לאחור, באיזה מקום גרוע היא התיישבה. לפחות היא ליד החלון, רק חבל שהוא תקוע ואי אפשר לפתוח. אפשר להיחנק פה, איזה ריח נוראי.
מישהו אכל גויאבה או משהו. מי היה צריך בכלל את הנסיעה הזאת. למה היא כזה טיפוס מרַצה? רק בשביל לעשות את הוִי המשפחתי הזה היא הפכה את העולם ואת המשפחה הפרטית שלה כדי לעלות עכשיו על האוטובוס הזה, בשביל איזו חתונה נידחת.
הנה השכנה שלה לשעתיים הקרובות. הא מציצה בה, אישה נמוכה ממושקפת, אוחזת בתיק קטן משובץ. המשובצת מחייכת אליה בחצי מבוכה ומתיישבת לידה. רק שהיא לא תקלף איזו קלמנטינה, תגמור אותה סופית עם סלט הריחות הנוראי כאן מסביב.
המשובצת שולפת את הנייד שלה, עונה לשיחה קצרה, מקשקשת שם בין הודעות כל מיני, ושולפת מגזין פנימה. מכל הדברים בעולם - פנימה. איזה קטע, גם היא עצמה הכניסה את הפנימה החדש לתיק שלה, חשבה שתמצא לו זמן בדרך.
האמת שכבר אתמול העטיפה הלבנה הציצה מתחת למכתב של הביטוח הלאומי ודיווח הרבעון של ביטוח הבריאות המשפחתי, וכל מיני מקומונים ופרסומות שהיא לא מבינה למה דוד לא זרק אותם כבר בחוץ והכניס את כל הזבל הזה הביתה.
היא חשבה שאולי בערב היא תמצא קצת זמן לקרוא. איזה ערב, איפה ערב. האסיפת הורים של הבן לא נגמרה בשעה שפויה, וגם ככה היא הייתה צריכה לסדר את הבית שייראה אנושי. ותוך כדי הכול הטלפון היה מונח עמוק בין הכתף לאוזן, והיא גוללה באוזני השכנה את כל מה שקרה הבוקר (ככל שהשכנה קרובה יותר גאוגרפית, ככה היא מוצאת את עצמה מדברת איתה יותר. בטלפון). זאת התרפיה שלה, לפרוס את כל הסיפורים לחתיכות, לשחזר אותם, להשמיע לעצמה באוזן מה היא עברה, ומה בעצם היא הרגישה, ומה היא בכלל חושבת על זה. והנה, השכנה המקסימה שלה המהמה לה בהבנה דרך הפומית, ותרמה לה גם סיפור משלה. תוך כדי התרווחות על הספה היא תפסה בינתיים גם את העטיפה הלבנה, שלפה את פנימה ועלעלה, ככה על הדרך.
שתיהן הנהנו והמהמו ונאנחו וסיימו את השיחה. היא נשארה כבר בתנוחת הרביצה הנוחה הזאת, אבל לא הספיקה לקרוא שום דבר. הנה, לפחות עכשיו יהיה לה קצת זמן לדפדף. מה כבר יש לה לעשות בנסיעה הארוכה הזאת? מדפדפת. נראה אם עשו אותו מעניין, כי בפעם שעברה היא מה זה לא התחברה.
"גם את מנויה לפנימה?" מחייכת אליה המשובצת. כן, גם היא מנויה, מה יש?
נו, מה יש הפעם? על כל הכתבות היא מדלגת, תחזור אליהן יום אחד, כשיהיה לה ממש זמן פנוי. מה יש במדורים? הנה העיצוב בתים. מה הם חושבים לעצמם שם, שכולנו חיים בבתים מקטלוגים? אם היא הייתה מיליונרית גם לה היה בית מושלם כזה, עם חמישה מפלסים, בריקים בסלון, נוף פנורמי ואריחים דו-צדדיים שמתחלפים לפי עונות. אבל, מה לעשות, היא גרה בבית קטנטנן ומצ'וקמק, חסר מרחב וחסר השראה, והחלונות הבודדים שלו צופים לנוף המדהים שנקרא בתי השכנים. ואף אחד לא מסדר לה את חדר האמבטיה כל כך יפה כמו בתמונות, ואצלם מעולם רצפת חדר הילדים לא תהיה ריקה, כולל שולחן כתיבה ריק. ריק! בטח הוא היה מבולגן פחד, ורוקנו את כל החפצים לאיזו שקית זבל לפני הצילומים. אין סיכוי שיש שולחנות כתיבה ריקים בבתים נורמליים.
היא פוזלת בקצה העין לפנימה של המשובצת. הנה, גם היא במדור של הבתים, כל הזמן היא מחייכת. לא נתפסו לה הלחיים? מה כבר יש לה לחייך כל כך הרבה?
העין שלה נתפסת לעמודי הצבע הגדולים במדור העיצוב. היא לא יכולה שלא להיזכר במטבח שלה בבית. איפה המטבח המצולם ואיפה המטבח שלה, עם הארונות המבאסים שהשאירו הדיירים הקודמים.
היא קוראת את השורות הקצרות, בוחנת שוב את התמונות. איזה יפה בעין כשהשיש ככה ריק. אולי יום אחד היא תנסה...
הנה עוד רעיון חמוד, שטיחון פי.וי.סי מלא צבע. מקסים, האנרגיות שלו יכולות לטשטש אפילו את ארונות המטבח שלה. הנה עוד טיפ מצוין, אפשר בעצם רק להחליף ידיות, זה לא סיפור גדול, וזה שינוי משמעותי. היא רושמת לה בירכתי הראש: שיש ריק, שטיחון, ידיות.
נו, מה עוד יש הפעם? הנה, מדור הבריאות. היא מתה ממנו. פעם היא עוד הייתה מנסה לקרוא. אחרי כמה פעמים היא החליטה להפסיק, כי זה רק הוריד לה מהבריאות. מאז המדור על הכולסטרול והמולקולות החופשיות היא הייתה מלאה בכאלה ייסורי מצפון עם כל ביס שאכלה, וכל מקלחת חמה או שינה מאוחרת הפכו אותה לעצבנית על כך שהנה עוד רגע היא מביאה על עצמה מחלות. אימאל'ה, רק מההיסטריה הזאת היא תהיה חולה. אין, אסור לה לקרוא את המדור הזה. הלאה, מה עוד יש?
הטור של הבריאות מסמן לה כיוון. היא עדיין לא שם, אבל הולכת בצעדים קטנים. אותו לילה שממש ממש התחשק לה לאכול את העוגה ההיא, ואחרי מאבק עיקש שכלל פתיחה וסגירה של המקרר שלוש פעמים, היא ניצחה את הבטן והדמיון. פעם בשבוע שהיא מכינה אורז מלא. תמורות עדינות. כמו תרגילי שרירי רצפת האגן שהיא עושה פעם בשבוע אחרי שקראה את הטור של ההתעמלות. איפה בעצם הטור הזה? הוא היה כמו עוד טורים ומדורים שהתחלפו עם השנים, דואגים לרענן לה את הדפים מדי פעם. ואלו שהיו - אפילו חרטו בה רישום דק.
ובכלל, את כל המדורים לנשים - על זוגיות, ופוריות, ונשיות - מה הילדה שלה צריכה לקרוא את כל זה? הסיפור ההוא לפני חודש על הבעל שנתקל בפרסומות. מה, הם שכחו שהם עיתון דתי? מה הם כותבים על הכול ככה? הם יודעים שהילדות קוראות, היא לא מבינה את הראש שלהם.
**
מדפדפת. ים של חומר. לא הכול מעניין אותה, אבל יש דברים שהיא לא מוותרת עליהם. הנה עוד טור על ליל טבילה. כן, המתבגרת שלה אוהבת לדפדף במגזין, ואם פעם היא התכווצה כשהופיעו טורים כאלה, היום היא נושמת עמוק ומתרווחת. אחד מהם זימן לה את השיחה המכוננת עם הבת. פתאום נפל לה האסימון. הגברת הצעירה קולטת מידע מכל הכיוונים, לפחות היא מוצאת את זה בפנימה בצורה טובה. ואם לא בפנימה, בתה שוקקת החיים כבר תמצא את זה במחוז אחר. באותה שיחה גלויה היא קלטה שזה לא מה שחשף את הבת שלה לנושא, כמה היא הייתה תמימה לחשוב ככה. לפחות הבת קיבלה זווית בריאה לעניין. נכון, כשיש נושא רגיש במיוחד, והיא לא רוצה שזה יתגלגל בטעות לבן המתבגר, היא פשוט מניחה את פנימה בשידה הפרטית ליד מיטתה וזהו. בסופו של דבר זה מגזין לנשים, לא? ואם כאן לא יכתבו לה את זה, איפה עוד יוכלו לכתוב?
עוד מעט מגיעים לתחנת הריענון. איזה בזבוז זמן, עשר דקות שלמות לחכות סתם עד שכו��ם ירדו בשביל לעלות. אז היא פשוט תישאר, תמשיך לקרוא משהו, תחכה בשקט. הו, הנה הסטיילינג. הסטיילינג זה חתיכת קטע. אם היא תהיה מיליונרית (ותקנה לה את הבית עם הבריקים והגינה) אז היא תעשה גם סטיילינג מטורף. אבל היום, מה לעשות, אין לה אלפי שקלים לשפוך על כל הבגדים היקרים האלה, והנעליים שם - בטח כל אחת 500 שקל לפחות, והתכשיטים, נו. בקיצור, בינתיים זה מבאס אותה, כי זה רק להוציא את העיניים.
נס שיש תחנת עצירה בנסיעה הארוכה הזאת. האוויר קצת מתחלף, ואפשר לרדת ולזוז קצת. הנה היא תרד, לשבת קצת בחוץ, לנשום קצת שמש לפני שהנסיעה תמשיך. לוקחת את פנימה איתה למרחב בחוץ, תמשיך לדפדף לה. הנה סטיילינג - אילו רעיונות. תמיד היא אוהבת להסתכל על התמונה של לפני ואחרי. מדהים מה שקורה שם, הכול תמיד צבעוני ומלא חיים. באופן קבוע היא לוקחת משם איזה רעיון קטן. אין לה כסף מיותר לקנות ערימות בגדים, אבל מהמדור היא כבר קלטה שהשינוי הוא בדברים הקטנים - מהשרשרת המדליקה שהיא מצאה ב‑15 שקל ושדרגה לה כל בגד, מחגורה מהממת שמצאה בשוק והפכה לה את הבגדים לשמחים יותר. לפעמים אפילו זו רק צורת קשירת המטפחת. אותה מטפחת שיש לה בארון. ואיך זה רענן אותה, כמה שמחה מתוקה נמזגה בה.
למה הכביש לא יכול להיות ישר? ה' ישמור, כמה מהמורות ופיתולים. לא יכלו לסלול כמו שצריך? היא עוד תקיא פה על השמלה החגיגית שלה. והמדור הזה של הצמחים, הרוקחות, גם קטע. נראה להם שיש לה בבית תמציות מלפפונים ודשא וכל היום היא מכינה מבשמי אוויר בריח קקטוסים? מי משתמש בזה? למה מבזבזים על זה עמודים? שישימו במקום זה איזה משהו מעניין. למשל---למשל---לא יודעת, זה התפקיד שלהם לחשוב מה יכול להיות מעניין.
מדפדפת הלאה, חוג הורים - יופי, על מריבות אחים. בול בשבילה עכשיו. היא לא קוראת עכשיו כי היא רק מעלעלת, אבל אחר כך היא חייבת לחזור לזה. אולי משהו במעגל המריבות האינסופי הזה ייפסק.
איזה יום היה לה אתמול, התמונות משתחזרות לה בראש. פווו. היא שאפה אוויר רק כדי לחשוב מה עושים ואיך היא מגיבה עכשיו למריבה המתלקחת. האמת שהכי בא לה לתת איזו צרחה או שתיים שתאפס אותם ולגמור את העניין. למה אבישי לא חוזר כבר ומושיע אותה משעת המריבות הקבועה הזאת?
"ש-לום", הדלת נפתחת ואבישי נכנס, חבל שהיא לא חשבה על המשיח. או שאולי אבישי הוא המשיח. בעצם לא, הוא לא.
הוא זורק על השולחן ערימת דואר, שומט את התיק ופונה אל הנייד המצלצל שלו. הנה, היא יודעת, זה תכף יקרה. עד שהוא חוזר הביתה, הוא שוב בתוך העבודה. אין עולם חוץ מהסלולרי שלו, הוא לא רואה – לא אותה ולא את הילדים, רק אצבעותיו מחליקות על הטאץ', כל העולם שלו.
היא נושכת את השפה התחתונה וטורקת את המגירה הפתוחה. בסדר, שישב בסמארטפון שלו, היא כבר תכין לבד ארוחת ערב לכולם. לא צריך טובות.
כשהיא מסיימת את מרתון הערב היא תופסת איזה כיסא פנוי במטבח. הקומקום כבר מאדה לה מים והיא תכף תצלול לספל תה מנחם. אבישי הביא דואר, נכון? היא קמה אל שידת הכניסה, מחפשת בעיניים את המעטפה הלבנה שלה. חוזרת לכיסא ולספל התה, וסוגרת את החלון הפנימי מכל רעשי היום ומלחמותיו. עכשיו שקט. לקרוע ולקרוא.
התחתית של הספל כבר קרה ולא מצליחה עוד לחמם לה את היד. והקטן התחיל לבכות, ואחר כך אימא שלה התקשרה. אז היא הכניסה את פנימה לתיק המשובץ, מחר בנסיעה יהיה לה זמן לקרוא, והרבה שקט.
"אם את לא בעניין אז פשוט תבטלי את המינוי", היא שומעת את דוד, שנמאס לו משלב הריטונים הקבוע שלה והוא חוזר על ההצעה הקבועה שלו. טוב, אז היא לא תעשה את זה, אבל סתם הלוואי שכבר יעשו משהו מעניין.
היא מחפשת את המדור של הזוגיות. צריכה אותו כמו אוויר לנשימה. כשהיא מסיימת לקרוא אותו מדי חודש, משהו בה מתרכך כלפי אבישי. לפעמים יותר, לפעמים פחות. אבל זז בסנטימטר. קצת פחות שופטת בחומרה, קצת מקבלת דלק זוגי, קצת נזכרת שמותר להם להיות חברים סתם ככה, חברים טובים. אפילו יכולים להשתטות קצת ביחד, ליהנות כמו חברים. לא רק שותפים בעסק לניהול בית.
הטור של האימוץ שכל פעם מזכיר לה להודות על הטוב שהורגלה בו, כמובן מאליו. המדור על הציפייה להינשא, שמתזכר אותה מדי חודש בשתי חברותיה שעדיין שם, תזכורת שמניבה פרק תהילים ואפילו כמה הצעות שידוכים שהיא הצליחה להעז. הטורים האישיים שמרימים לה את הראש סנטימטר אחד מעל המציאות האפורה שלה. מתכון חדש שהיא מנסה.
שינויים קטנים מתחדשים בה. מילים ממלאות בה כיסים זעירים.
דברים קטנים שהיא קוראת, שואפת אותם פנימה.
פורסם ב''פנימה''