איך טור נולד? נושא שחשבתי שיהיה לי כל כך קל לכתיבה מתגלה כמורכב וכמעט בלתי אפשרי. כאילו משהו בי חושש שאם אמצא את הנוסחה אאבד משהו מהקסם. כי לכתוב טור, בשבילי, זה כמו לאחוז בקצה חוט שמחובר לבלון הליום ולעוף איתו אל הלא נודע.
אז איך בכל זאת נולד טור? יש תסמינים קבועים: עם סיום כתיבת הטור הקודם מתפנה מקום בראשי ובלבי, ולאחר שבוע של הפוגה אני מתחילה לראות את העולם דרך העיניים של הטור. כל חוויה גדולה או קטנה יכולה לקבל מילים ולעוף איתן למקום אחר. הליכה על הטיילת, שיעור ששמעתי או שלימדתי, טיסה לחו"ל, עמידה בתור בסופר.
במבה אדומה
אבל כשאני מתיישבת לכתוב, אני נתקלת הרבה פעמים במחסום כתיבה. המילים אינן נשמעות לרצוני. לפעמים הן נראות לי מעושות מדי, לפעמים ריקות מדי, ולפעמים הן אכן אומרות משהו - אבל לא את מה שרציתי להגיד.
בשבועיים שלפני הגשת הטור, חברות שלי נמנעות מלצאת איתי למקומות או לדבר איתי – הן פשוט חוששות להפוך לטור, כמאמר המשורר "עוד מעט נהפוך לטור" (או לשיר, או לבדיחה בהופעה).
במשך הזמן הזה כל משפט שני שלי הוא "ויש לי עוד לכתוב טור".
"מה שלומך?"
"ברוך השם טוב, ויש לי עוד לכתוב טור".
"את באה להליכה?"
"כן, ויש לי עוד לכתוב טור".
"רוצה לראות שטיסל?"
"כן, ויש לי עוד לכתוב טור".
"תשטפי כלים".
"לא יכולה, יש לי עוד לכתוב טור".
"אז למה שטיסל כן ולשטוף כלים לא?"
"כי אולי משטיסל יצא לי טור, מהכלים לא".
וכמו במשחק "איפה אפי?", אני מחפשת איפה מונחת ההשראה לכתיבת הטור ומתי במשך היממה. בדרך כלל זה מתחיל במחשב בחדר העבודה בסביבות אחת עשרה בלילה. בהמשך זה מתפתח למחשב נייד בסלון בחצות, עובר למיטה באחת ונרדם בשתיים בתקווה למצוא השראה מחר.
אבל החלק המעניין ביותר בכתיבת הטור הוא כנראה החלק הקולינרי. זה מתחיל מכוס שתייה חמה עם משהו מתוק ליד, וכשאני נתקעת אני קמה לחפש מה יש בארון. בדרך כלל יש שם במבה אדומה, שאיכשהו תמיד מצליחה לנחם אותי (אם יום אחד תקראו על מחסור בבמבה אדומה בחנויות – תדעו למה).
אחרי זמן מה - כשאני נתקלת שוב במחסום - אני חושבת שאולי כדאי שאוכל משהו רציני יותר. אז אני מכינה לי סנדוויץ', או חביתה, או גם וגם, ומרק, ופסטה, וכוס יין, ופופקורן, ותמרים, וגרעינים, ושוב במבה אדומה וחוזר חלילה. במשך הזמן הזה אני כותבת, מוחקת, פותחת קבצים חדשים, חוזרת לישנים, מנסה למצוא את הנתיב הנכון.
אחרי שאני כותבת ויש איזו צורה בסיסית, כמו בפיסול עדין אני מנסה לדייק אותה. זה יכול לקחת ימים על ימים ושעות על שעות – עד שיש לי משהו שאפשר לשלוח. בדרך כלל זה קורה מאוחר מאוד בלילה או מוקדם מאוד בבוקר (תלוי באיזה צד של העולם אתם נמצאים).
תיקונים
אני שולחת את הטור לטל העורכת ולרבקה המנהלת האישית, שהיא גם חברה טובה. מכיוון שאני עפה עם המילים - רבקה היא המגן שלי בעולם, דואגת שלא אעוף רחוק מדי מעבר לרצוני.
אחרי שאני שולחת להן אני נכנסת למיטה וקוראת שוב את הטור, וחושבת שיש לי כמה דברים לתקן מחר.
בבוקר אני מתקשרת לאימא שלי כדי להקריא לה את הטור, ותוך כדי שאני מקריאה אני שומעת את המנגינה הפנימית ומתקנת את מה שצריך תיקון. ואימא שלי, שיש לה רגישות למילה "אני" או "שלי", מדייקת אותי עוד יותר. הנה, לדוגמה, אחרי שיחה עם אימא שלי המשפט האחרון ייראה כך: בבוקר מתקשרת לאימא כדי להקריא לה את הטור, ותוך כדי קריאה שומעת את המנגינה הפנימית.
לפני הצהריים טל מקבלת קובץ נוסף בשם "טור פנימה - מתוקן", ואז אני הולכת לעבודה ומקריאה אותו למורה האקראית שנפלה קורבן ויושבת לידי בהפסקה. עד הערב יש אצל טל עוד המון קבצים - "טור פנימה מתוקן 22", "טור פנימה מתוקן 52", שההבדל ביניהם, לפעמים, הוא רק מילה אחת.
אז איך בא טור לעולם? אם הייתי יודעת הייתי כנראה ערנית יותר ורזה יותר. אבל אני לא יודעת את התשובה, וזה כל הקסם.
פורסם ב''פנימה''