עדן הראל
עדן הראלצילום: פנימה

התבקשנו לכתוב על המקום שאנחנו כותבות ממנו. אותי עצם הבקשה הצחיקה. אין פעם אחת שאני כותבת מאותו המקום, אופי כזה. אני תמיד מתחילה ומפסיקה, כותבת בהמשכים, בין הנקות לבישולים ולפעמים גם בלילות הלבנים. אבל ברגע קטן אחד הכול השתנה. ככה זה קרה.

ריפוי אמיתי

בשבת האחרונה ישבתי עם ג׳סיקה חברתי הטובה והתלוננתי בפניה על כאבי הגוף. תכף מגיע יום הולדת ארבעים ואני ממש מתפרקת, פיזית. התלוננתי על הגמישות שנהפכה לקשיות, איך עד לא מזמן עוד עשיתי שפגטים וירדתי לגשר ועליתי. בעודי מתבכיינת לקחתי את רגלי והרמתי אותה מאחורי העורף בתנוחת יוגה ידועה. אז זהו שלא. באותו רגע הרגשתי כאב עצום בברך והבנתי מיד שמשהו קרה. הכאב היה מטורף. התיישבתי ואמרתי: זהו, עד בוא המשיח או האמבולנס אני לא זזה!

כמה שעות אחרי שהשבת יצאה, ג׳סיקה, שהיא מדקרת במקצועה, חזרה אליי עם שלל מחטים כדי לנסות ולהקל על הכאב. בשלב הזה עוד לא ידענו מה בדיוק קרה. כלום לא עזר עד האופטלגין, ואיכשהו שרדתי את הלילה.

למחרת האורתופד שלי, המתוק, שכבר מזמן יעץ לי לעשות ניתוח, הבהיל אותי לבית החולים בילינסון שהתגלה כמקום מדהים, עם צוות ממש מקסים ומכיל.

צילום, בדיקות, אשפוז, והופ - אני מורדמת לניתוח. איך זה קרה?! רציתי שרכבת ההרים המטורפת הזאת תעצור ושמישהו יסביר לי מה קורה פה.

שכבתי בחדר הניתוח, רועדת כמו עלה נידף מפחד ומקור, המחט נכנסת לי לווריד ואני נעלמת. הפעם הבאה שפקחתי את עיניי הייתה בחדר ההתאוששות. כל הזמן חשבתי אם הנשמה שלי כבר חזרה אליי. האם היא הלכה ממני בזמן שהייתי מורדמת? מה באמת קרה שם?

לאט לאט חזרתי לעצמי, ואחרי אשפוז של יום אחד שוחררתי הביתה. ואז התחיל הריפוי האמיתי. מה שלא הבנתי הוא שאחרי הניתוח אצטרך בעצם לשבות. חודש וחצי אסור לי לדרוך על הרגל! ואחר כך עוד חודש וחצי להניח אותה ממש בעדינות. מה?!!! אני?!!! לשבת כל היום?? לא לרוץ, להתרוצץ, לעשות מיליארד דברים ביחד?! השם, איך? איך אני אצליח?

עברו כמה ימים מאז הניתוח. אני שוכבת על הספה עם ברך נפוחה ובחילה איומה מכל חומרי ההרדמה, מביטה לתקרה ומנסה לראות את הטוב.

שיחת טלפון מרגשת מהרבנית ימימה חיזקה אותי ועודדה אותי כל כך, ויש לי הרבה הכרת הטוב אליה, אל הלב הפתוח שלה והמילים המדויקות שלה.

החברות המקסימות שלי מקהילת ראשית של רמת השרון מיד הקימו קבוצת וואצאפ תחת הכותרת "אוכל לעדן". פנינה, אחות במקצועה, הגיעה עם מרק וציוד מתאים להחליף לי תחבושת. נורית באה למחרת עם מרק ושיחה מעודדת. בר לקחה לי את הילדים יומיים רצוף אחרי הגן והחזירה אותם אכולים, מקולחים ועייפים ישר לשינה מתוקה, סנדרה שלחה פסטה בולונז לילדים, ליאור גייסה את אחותה ואת הבנות שלה וויתרה על המטפלת שלה שבאה לעזור לי. ג׳סיקה באה, בדקה, דקרה ושלחה את בנותיה לשחק עם הילדים שלי בשבת, ובשבת - קיבלנו אוכל שאפשר להאכיל בו את כל רמת השרון.

ה' אמר להרים ברכיים

אני כותבת מהמחשב הנייד שלי על הספה ומתמלאת דמעות מכמות האהבה שאני מקבלת, מהשיעור הכל כך חשוב לקבל עזרה.

ועוד דבר אחד אני בטוחה: יש לי פה שיעור רציני ביותר בהרפיה.

גיליתי שההרפיה הגדולה והכי מאתגרת שאני צריכה לעשות היא מחשבונות שמים. לא שאני שואלת את השם למה זה מגיע לי, אלא מה זה בעצם בא להגיד לי?

אני תלמידה של הבעל שם טוב ושל הרב יהודה אשלג, וכל הזמן הלימוד שלי הוא להבין שאין בחוץ כלום. עולם פנימי מקרין על עולם חיצוני, אז מה השיעור פה? אה, רגע, אני צריכה להרפות. לא תמיד מבינים מה זה בא להגיד. נכון, בלי חשבונות שמים.

לא יודעת איך אעמוד בזה, אבל אני מבינה שאין לי ברירה אלא פשוט להרפות. לתת להשם לפתור את הכול. בהצלחה לי.

אז המקום שלי כרגע, ולשלושת החודשים הקרובים כך מסתמן, הוא הספה בסלון ביתי, עם כרית תחת הברך והמון ספרים. אני מנסה לנהל בית עם חמישה ילדים תוך כדי ישיבה או שכיבה, וזאת בהחלט זווית מעניינת ומאתגרת.

המתפלל על חברו נענה תחילה, כך אמר לי הרב דב קוק כשביקשתי שיתפלל לרפואתי. שנזכה כל עם ישראל להרבות בתפילה זה על זה כי אז, כך אומרים, ניגאל. אמן.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי