תעשייה חדשה, עתירת תיאוריות, זמן וממון ובעיקר רגשות אשם, פורחת בשנים האחרונות: תעשיית הלפני-לידה.
מרגע שאישה יודעת שהיא עומדת ללדת, בשעה טובה ומוצלחת, מתדפקים על דלתה - דרך העיתון, באתרים, בפורומים ובכל מרכזי ההכנות ללידה - שלל מומחים, מטפלים ויועצים ללידה שיודעים את הנוסחה המלאה להורות מאושרת.
והאם לעתיד? בהיסוסה כי רב היא מתארגנת לתקופת קינון, ומוכנה לשלם טבין ותקילין כדי למזער טראומות מדוברות כך שהלידה וחודשי הגידול הראשונים יעברו בשלום. היא דואגת מבעוד מועד להזמין ציוד באלפי שקלים, כי איך אפשר לגדל תינוק בריא ושמח בלי בקבוק מונע גזים בחמישים שקלים, או בלי מובייל מעוצב, קונצרטינה לעגלה, דיסקים של מוזיקה קלאסית לפעוטות או אוניברסיטה מפתחת?
מדהים לראות עד כמה אנחנו מלאות ייסוריי מצפון עוד לפני שהתינוק מגיח לאוויר העולם. האם לעתיד של היום מרגישה אשמה, לחוצה ומבולבלת. עוד לא החזקתי את התינוק, אבל אני כמעט בטוחה שאני לא עושה את זה מספיק טוב. שאני לא מספיק מכילה, לא מספיק קשובה. שאני עלולה לטעות באופן בלתי הפיך.
ילד-מלך
ואז מגיע הילד-מלך, ולאימא ברור שמאותו רגע החיים נעצרו. מת העולם. אין בעל. אין חיים. אין שינה. תינוק, הסבירו לה, זה תקופה ארוכה של לילות בלי שינה, בכי, על הידיים, גזים ושיניים (אבל רגע, תסמונת הטרום-לידה לא הייתה אמור למנוע או לפחות לשפר את המצב?!).
ושאלת השאלות – מה קורה קצת אחר כך? בדרך כלל נפגוש את הילדים האלה, שנולדו לאימא הכי מוכנה, שחוו מגע, נישאו במנשא, ג'וּמברוּ כבר בגיל שבועיים, ישנו עם אימא וינקו כל חצי שעה - אופס, בגיל שנה כבר אומרים לה "לא", בגיל שנתיים "לא בא לי", ומגיל שלוש והלאה מכתיבים מתי לישון, מה יגישו לצהריים ואיך ייראה שולחן השבת.
יותר מאי פעם נפגוש זאטוטים של ממש שמביאים את ההורים לחוסר אונים, לתחושות של פחד וכישלון ולמאבקי כוח. מתברר שככל שאימא מקננת יותר, בדרך כלל ייצא לה, ביחס הפוך ודי מדויק, ילד פחות ממושמע ורגוע. מה קורה כאן?
ציפייה אימהית
ההסבר נעוץ בציפייה שלנו כהורים, ציפייה שמעבירה שדר בלתי מילולי לתינוק ויוצרת את הדינמיקה בינינו.
כשאימא עסוקה בקינון האופנתי היא בעצם אומרת לתינוק, בלי להיות מודעת: "אתה המלך כאן. כולנו צריכים להצטרף אליך ולשנות בשבילך את סדרי הבית והעולם". כך הילד מבין שהוא במרכז, מרגע לידתו ועד בכלל, ונוצרת דינמיקה אבסורדית במיוחד שבה הוא מוביל וכולנו אחריו.
אבל כשאימא מחכה ללידת התינוק בשמחה ומצפה מהתינוק להשתלב כך שהחיים ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, היא מייצרת דינמיקה אחרת לגמרי. היא משדרת לו שדר בלתי מילולי של "ברוך בואך. תצטרף, תלמד איך חיים כאן ותתרום את חלקך למשפחה שלנו".
המנשא כמשל
דוגמה נפלאה למסר הבלתי-מילולי הזה היא המנשא לתינוקות.
במקורו הגיע המנשא מתרבויות רחוקות. מכיוון שלאימא ההודית או האינדיאנית אין מעון או מטפלת והיא חייבת להמשיך את חייה, היא קושרת את התינוק על הגב במעין מנשא. מה אומר המנשא הזה לתינוק? אימא מובילה והולכת קדימה ואני אחריה.
ובתרבות המערבית שלנו - הפכנו סדרי בראשית! מיקמנו את המנשא מקדימה... המסר הוא: "אתה במרכז ואני אחריך", כך שאפילו תפוח אדמה אני לא יכולה לקלף כשהוא עליי.
בעצם, כשאימא בתרבויות הפרימיטיביות יולדת, היא מצפה, בלי שתהיה מודעת לכך, לתינוק רגוע ומשתף פעולה. ובאמת, מקטנותם הילדים האלה מהווים חלק חיובי במשפחה. ילדים בני ארבע וחמש כבר עובדים בשדה, שואבים מים, רועים את הצאן. הם לעולם לא מתערבים בשיחה של מבוגר, הם מעסיקים את עצמם והם רגועים, נוחים ומצטרפים.
מורה של עולות אתיופיות באולפן סיפרה שכשהגיעה בבוקר הראשון, ראתה שהאימהות הביאו איתן את הילדים הקטנים. "לא נוכל לנהל כך שיעור עם כל כך הרבה ילדים שיפריעו", אמרה להן בביטחון, אבל האימהות האתיופיות לא הבינו מה הבעיה. לתדהמתה הרבה, הילדים ישבו לצד האימהות בשקט מופתי לאורך כל השיעור (להזכירכם – בלי הפעלות לילדים, חוברות צביעה או סרטון באייפון).
ברור שהוא מצטרף!
כשאני, בשעה טובה ומוצלחת, מצפה לתינוק חדש, הדבר החשוב ביותר הוא איפה אני ממקמת את עצמי. כשאני מוותרת על רגשות האשם וחוזרת להיות אימא רגועה ומובילה (ולא, אני לא צריכה להוציא תואר באימהות, כי יש לי את זה בילד-אין) אני מאפשרת לתינוק שלי, שבאופן טבעי רוצה לבוא אחריי, לשתף פעולה ולזרום עם מה שחשוב לנו בבית.
לפגישה הראשונה בחוג הורים הגיעה אימא בהיריון מתקדם ואמרה שהיא חוששת להירשם לחוג כי היא לפני לידה ו"אני מכירה את התינוקות שלי. הם תמיד צורחים בלי הפסקה. העגלה שלי תמיד ריקה, כי התינוק על הידיים ואני כמעט לא יכולה לצאת מהבית...".
משום מה היא החליטה לבסוף להירשם. במהלך החוג היא שמעה מה שידענו תמיד אבל שכחנו, שאימא מובילה וילד הולך אחריה, והבינה עד כמה מסרים כאלה יכולים ליצור דינמיקה טבעית ומשופרת.
ובאמת, באמצע החוג האימא הזאת ילדה, ואחרי שבועיים הגיעה עם התינוק - בעגלה! והוא ישן שנת ישרים! "אנשים לא מאמינים כשהם פוגשים אותי מטיילת להנאתי עם העגלה", סיפרה. העגלה השקטה בפינת החדר הייתה, עד תום החוג, סמל לציפייה אימהית בריאה.
פורסם בפנימה