בדרך כלל כשאני חוזרת לירושלים אני נוסעת דרך כביש 443. הכביש עולה במתינות ירושלימה, ואחרי שעוברים את עטרות יש סיבוב שלאחריו נפרשת ירושלים במלוא תפארתה.
תמיד כשאני מגיעה לקטע הזה בכביש, עולה בי השיר "ראיתי עיר עוטפת אור" ולבי מתרחב בהרגשת הבית. אחר כך הכביש מתחבר לכביש בגין, ואני מחליקה בו בעדינות עד הבית.
בכביש מספר 1 המצב שונה לגמרי. עליות ומישור, וירידה, ושוב עלייה, ושוב ירידה, ואז הסיבוב הבלתי אפשרי של מוצא, ושוב עלייה, וכשאתה סוף סוף מגיע לירושלים, מה הדבר הראשון שאתה נתקל בו? הר המנוחות. פלא שאני מעדיפה את 443?
במנוחה
לא מזמן היו עבודות ב‑443, ונאלצתי לחזור לירושלים דרך כביש מספר 1. התבוננתי בהשתאות בהר המנוחות, הוא נעשה עיר. יש בו רבי קומות ובתי קרקע, רחובות ושכונות, ועל כולם שוכנת שלוות עולמים.
חשבתי על תחיית המתים, וניסיתי לדמיין איך הם כולם יקומו אלינו יום אחד. עם מצוקת הנדל"ן, איפה נשכן את כולם? והאם הם יקומו בגיל שהם הלכו, או בגיל שאליו הגיעו עם השנים? אז יכול להיות שסבא שלי ואני נהיה בעצם באותו גיל?
פרידה
לא מזמן פגשתי באופן מקרי וחד פעמי אדם מאוד מאוד מעניין. אפילו את שמו אני לא יודעת, אבל השיחה איתו נחרטה עמוק בלבי. דיברנו על החיים, ועל המוות, ועל מה שביניהם. הוא אמר לי משפט מדהים: "מי אמר שבלוויה אנחנו נפרדים מהחיים? אולי בלוויה אנחנו בכלל נפרדים מהמוות?"
המשפט הזה עשה לי שינוי מחשבתי. אולי תחיית המתים זה לא שהם יקומו אלינו - אלא שאנחנו נמות אליהם?
אולי תחיית המתים תהיה כשנפסיק לפחד מהמוות, ונבין אחרת את מושג החיים?
הרי כל החיים אנחנו מפחדים מהמוות וחוששים מבואו, וכשאדם מת, אנחנו יכולים להפסיק לפחד - כי הוא כבר מת. הנורא מכול קרה. אנחנו כואבים נורא, אנחנו מתגעגעים וחסרים, אבל אנחנו לא מפחדים עליו שימות.
תחייה
כשהגוף נטמן באדמה, נובט משהו אחר. האדם מכה שורשים אחרים ומצמיח ענפי נצח שאינם תלויים בגוף. אולי "ובילע המוות לנצח" משמעו שהנצחיות תבלע את המוות, נרגיש את החיים הנצחיים כל כך חזק כך שהגבול הזה בין החיים והמתים ייטשטש.
הרבה לבבות שבורים מותיר אחריו החורף הנורא הזה, לבבות שבורים ומדממים.
"אין שלם מלב שבור" אומר ר' מנחם מנדל מקוצק, ואני חושבת בייאוש שאולי הוא התכוון שמי שלבו נשבר - לבו לעולם כבר לא יחזור להיות שלם.
פעם אחרי פעם אני שומעת חדשות, קוראת עיתונים ונפעמת מהכוחות שמתגלים באנשים שאיבדו את יקיריהם ושעולמם חרב עליהם ברגע. ואני רוצה להגיד לקוצקר: "יש שלם בלב שבור". הנפש שלהם מרוסקת, הלב שבור, ובתוך זה מתגלה באדם גרעין של לשד החיים, גרעין שמתחבר לגרעין הטמון באדמה, וביחד הם מצמיחים משהו אחר, משהו נצחי.
לאין קץ
פעם שמעתי שיעור של הסופרת מירה מגן, שאמרה שהמשמעות העיקרית של הגירוש מגן עדן והעונש העיקרי על אכילת פרי עץ הדעת הוא ידיעת הקץ.
כמה אנחנו מושפעים בחיינו מהידיעה שיש לכל זה סוף. אנחנו מושפעים מכך בעבודה, בזוגיות, ביחסינו עם אנשים. גן העדן לפי זה הוא קצת כמו הילדות, מקום שבו הדברים פשוט קיימים בלי הידיעה שזמנם מוגבל.
בין אם נבחר בדרך אחת או בעוד 443 דרכים שונות, כולנו נגיע בסוף לאותו מקום, מקום שהוא אין וסוף אך הוא גם אינסוף.
בספרה 'וודקה ולחם' כותבת מירה מגן מילים שכתובות כפרוזה, אבל בשבילי הן כמו שירה: "בצהריים ראיתי את סוף העולם, ובלילה ראיתי עולם שאין לו סוף. מלך ממית ומחייה". ואני משלימה "ומצמיח".
פורסם בפנימה