יופיו של המשכן וחודש אדר

ההרמוניה והשלמות המתגלים בעולם החיצוני הם שיקוף חיוור של ההרמוניה והשלמות המצויים בעולם הפנימי, כפי שמוכיחים המשכן וחודש אדר

הרב חגי לונדין , ד' באדר תשע"ז

יופיו של המשכן וחודש אדר-ערוץ 7
הרב חגי לונדין
עצמי

קצת מוזר לקרוא את פרשת תרומה. אנחנו רגילים להתייחס לפאר ולאסתטיקה כדברים זניחים שאפילו מפריעים לעבודה הרוחנית והנה, פרשה שלמה (ואפשר לצרף לכך עוד שתי פרשיות: ויקהל ופקודי), מוקדשת כולה לאסתטיקה החיצונית של כלי המקדש.

למה חשוב כמה זהב יש במנורה? ומדוע נצרך פירוט כל כך מסיבי של קרשי המשכן? בקטלוגים של איקאה אין תיאורי מפרט טכני כמו בפרשת תרומה.

מהו יופי? מתי דבר נחשב אצלנו כאסתטי? יופי משמעו הרמוניה. כלומר, תחושת היופי נולדת באדם בעת שבה הוא חש כי קיימים כוונה וסדר מאחורי הדברים. כדי שדבר ייחשב כיפה, הוא זקוק שתהיה כוונה כלשהי מאחוריו. הגדרת היופי היא צירוף של פרטים רבים לתמונה הרמונית אחת. הרב קוק כותב: "אין מרגישים את היופי של העולם, כי אם לפי המידה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה; שבאמת כל היופי שבעולם, הוא רק התגלות מִצערה (מועטה) מיופייה של הנשמה" (שמונה קבצים ח, נה). רוצה לומר: ההרמוניה והשלמות המתגלים בעולם החיצוני הם שיקוף חיוור של ההרמוניה והשלמות המצויים בעולם הפנימי. היופי החיצוני הוא רק הגורם המוציא מן הכוח אל הפועל את יפי-הנשמה.

המשכן הוא המקום ההרמוני ביותר בעולם, המקום הקדוש ביותר בעולם, ובהתאם לזאת היפה ביותר בעולם. כאשר היופי הוא איננו תוצר של חושניות גסה אלא של עדינות ועולם רוחני, זהו יופי רצוי ואהוב.

חודש אדר הוא החודש שבו אנחנו מבינים את המשמעות של היופי הפנימי. על אסתר המלכה מציינים חז"ל שהייתה ירקרקת אולם חוט של חסד היה משוח עליה. אסתר לא הצטיינה ביופי חיצוני מקובל, אך הייתה בעלת עולם פנימי שכבש את לב כל רואיה. יופייה הפנימי של אסתר מציין את הסוד של חודש אדר והנס של חג פורים. "ונהפוך הוא" – המציאות החיצונית איננה סוף פסוק, העולם הפנימי הוא העיקר.

בהתאם לכך קבעו חכמים ארבע מצוות בחג פורים, המבטאות את הרעיון שהממד הפנימי הוא המנהל את הממד החיצוני, ולא להפך. במצוות הללו אנו חושפים את הרובד המצוי מתחת למעטפת החיצונית של הגוף. המצווה המרכזית בחג הפורים היא סעודה, המלווה כידוע גם באלכוהול. הרעיון הוא שבחג אנו מדגישים שאין לנו כוונה להתעלם מן הגוף, אלא לחשוף את הפנימיות הטמונה בבשר. דבר הנעשה, בין השאר, באמצעות שתיית יין, הגורם לפנימיותו של האדם להיחשף. במילים אחרות – לא להיבהל מהגוף החיצוני כי גם הוא מנוהל מתוך עולם עמוק, פנימי ויפה יותר.

להתחפש לערפד?

גם המנהג להתחפש בפורים הוא חלק מחשיפת הפנימיות. כל השנה אנחנו עוטים מסכה, והנה פעם אחת אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו באמת, להראות למה אנחנו שואפים בפנימיותינו כל השנה כולה, מה נחשב יפה בעיניים שלנו (לכן אפשר לתמוה על מי שבוחר להתחפש לנינג'ה או לערפד).

משלוח מנות הוא ביטוי לכך שבפורים אנו מרבים אהבה בעם ישראל, מגבשים את הדבק הלאומי. בחג שבו נחשפת הקדושה הטמונה בבשר, מתברר שכל היהודים הם טהורים בפנימיותם, והאהבה אליהם פורצת החוצה. המחיצות החיצוניות נופלות ומתברר המכנה המשותף הפנימי. היופי של כל נשמה יהודית מתראה לעין כול. על אותו משקל של גיבוש לאומי חברתי, מרבים צדקה בחג הפורים במתנות לאביונים, כדי לאפשר לכל יהודי לשמוח.

קריאת מגילת אסתר מספרת לנו כל שנה את הסיפור המכונן של חג הפורים: מציאות חשוכה שנדמית כהולכת לאבדון אולם בסוף מתבררת ב"נהפוך הוא" – הרע הוביל לטוב, הגזירה הובילה לתשועה גדולה, והפנימיות התגלתה בחיצוניות. לא בכדי מלאה מגילת אסתר בתיאורי אסתטיקה של פאר ומלכות: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב". הקדושה הולכת ומתגלה בפאר ובהדר של מערכות המלכות החיצוניות.

נתון נוסף המוזכר בנוגע לחודש אדר הוא קבלת תורה מחודשת. התלמוד במסכת שבת (פח, ע"א) כותב: "הדור קיבלוה (שוב קבלו) בימי אחשוורוש". עם ישראל מקבל על עצמו מחדש את התורה שתפקידה להדריך אותנו בניהול העולם הזה מתוך קדושה, קבלה נפשית שתבוא לידי ביטוי בפיתוחה של התורה שבעל פה, שמבחינה היסטורית מתחיל להתבסס מאותה תקופה ואילך.

התורה שבעל פה היא דברי סופרים שיש צד שהם "חביבין יותר מיינה של התורה (שבכתב)". יש צד שדברי חכמים שנאמרו במהלך הדורות, ובאופן טבעי מתרגמים את דברי התורה שבכתב לחיי ההווה, שהם ערבים ומחוברים לנפש יותר מאשר עקרונות מופשטים. תחושת החיבור היא תחושת מציאת החן של האומה הישראלית כלפי דברי סופריה במהלך הדורות. היופי הגלוי מתנוצץ בדברי התורה שבעל פה.

האנושות כיום כמהה ליופי אמיתי, לעדינות ולרוחניות שתיתן את הטעם והערך לעולם הטכנולוגיה, התקשורת והמתכת הקרה המקיף אותנו. העולם זקוק כיום להארת המשכן ולחודש אדר, לגילוי של יפי הנשמה, ותורת ישראל תעניק לו זאת. בוודאות.