חני ומטיילות
חני ומטיילותצילום: חני ליפשיץ

"ולפעמים... לפעמים זה כבר קשה מדי", היא לוחשת לי. הקול שלה נשבר. אפילו הרעשים בקו הטלפון המשובש לא יכולים לו, לכאב, שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות. "אני בסך הכול אישה פשוטה", היא ממשיכה, "ומצפים ממני לכל כך הרבה. כל מילה שלי נחשבת כאן. כל ניע ראש שלי מביע תובנה ואני... אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על".

"לא תמיד", הקול שלה מתרסק. "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר. מבינה?!". מבינה. ברור שמבינה. שתיקה בקו השני. אנחנו שותקות יחד. שותפות הגורל היא זו שמדברת כעת.

במקלט הבית

מירי היא חברה שלי. יצאנו לשליחות בערך באותה תקופה. היא שליחה כבר ארבע עשרה שנים באחד המקומות היותר נידחים על מפת העולם. היא מגדלת ארבעה ילדים מקסימים, שמדי בוקר מחייכים אל קרני השמש הזהובות, מישירים אל בעלה ואליה מבט בוטח, מתקינים את תיק האוכל על הכתף היציבה, מיישרים את ספרי הלימוד בידיים קטנות ו... יורדים ללמוד במקלט של הבית. היא המורה, כמובן. בשבילם זו המציאות ואין ברורה ממנה.

במקביל, משעה לשעה הופך הבית שלה לשוקק חיים ואורחים. מרינה שברחה מבעלה המכה ישר אל בית חב"ד שלהם. סשה שנזרק מהבית והגיע אליהם. נטשה הנערה עם העיניים הגדולות והשותקות. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של ייאוש ומעל לכול העיניים החשופות הממתינות לעצה טובה ומילה חמה. מוכר. כל כך מוכר. "מה יהיה?", היא שואלת אותי, או אולי את עצמה, אבל מה זה משנה בעצם.

"מחר פורים", היא נאנחת ולא מוסיפה. אין צורך. שתינו חוזרות כבאחת אל הפורים שהיה לנו בילדותנו. שלושים יום קודם החג כבר ממששים אריג אדום, בוחנים בד של תכלת. שירה אדירה של כיתה שלמה. מחזות זמר על במת הקרשים של בית הספר. מאות ילדים וילדות מחופשים מדלגים שלובי זרוע במדשאות. האצבעות הקטנות שלהם נוברות כבדרך אגב בתוך פרג של אוזני המן ומטבעות של שוקולד. הכתר לראשם נוצץ, אך לא פחות ממנו העיניים. מעגלים של שירה. רכבות של אחווה.

גם אנחנו חוגגים במעגלים עם הילדים. גם אנחנו מדדנו תחפושות אצל סורנדה החייט הנפאלי החייכן, מיששנו אריגים בתוך הכוך האפל שלו. שבנו הביתה, חיברנו כיסא לכיסא והמחזנו את סיפור המגילה. פעם היינו קהל ופעם היינו שחקן. גם אנחנו הרכבנו רכבת קטנטנה ושרנו את שירי פורים בקול רם, אולי רם מדי, כדי לחפות על השקט.

שישה ילדים כאן. ארבעה ילדים שם. מירי חושבת עכשיו על פורים של פעם, וכבד לה בלב. אולי גם לי.

"מה יקרה אם נצא מכאן?", היא שואלת אותי פתאום. "מה יקרה אם נעזוב לטובת חיים נורמליים יותר?". המכלית הגדולה שמספקת מים לשכונת הטמאל ספק צופרת ספק זועקת, חוסכת ממני את התשובה. מיד לאחר מכן מתנתק קו הטלפון, כמו תמיד בלי הודעה מוקדמת.

השמים בחלון שלי כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון שלה נוטה השמש לערוב.

בחלון שלי נראים הווילונות הסגולים של בית חב"ד שממול נדים ברוח הקלילה. תרמילים ומקלות הליכה זרוקים בערבוביה בפתח. על הספות יושבים החברים עם גיטרות. אני מזהה את נועה בין היושבים. נועה, שאך לפני שבוע הגיעה לנפאל כדי להתגבר על אובדן כואב. אני שומעת את הצחוק המתגלגל שלה בין הקירות. והנה שלומי יושב ולומד יחד עם בעלי ולא, הוא לא חוזר בתשובה. הוא רק יהודי. בצד יושבים אודי ורוית. הם הגיעו לקטמנדו כדי להתגבר על משבר בנישואין ונשאבו אף הם לביחד הזה שקורה אצלנו. קולות של שחוק, הבלחות של דמע, אוושות קטנות של ייאוש ומעל לכול העיניים החשופות הממתינות לעצה טובה ומילה חמה.

מבעד לחלון של מירי חגים פתיתים של שלג לבן במערבולת אל מול צבעי השקיעה. "אני אישה פשוטה", המילים של מירי מהדהדות באוזניי, "אני בסך הכול אישה פשוטה".

גם היא חשבה כך, אני מבינה פתאום, גם היא עמדה מול החלון של החדר שלה וחשבה שהיא אישה פשוטה. לא הבינה בכלל איזה כוח אדיר יש לה. אילו עוצמות. כן, פתאום אין לי ספק בכך.

● ● ●

בחלון שלה, של אסתר, 2,370 שנה קודם לכן, נראו בבירור צריחיה העתיקים של הממלכה עצומת הממדים. רוח צחה נשבה מן הנהר פנימה וליטפה את פניה. ברקע נשמע כל העת רחש גלגלי הכרכרות המרופדות שיוצאות ונכנסות בשערי הברזל העצומים, ובין החומות נראו הבניינים הגדולים על אגפיהם רחבי הידיים.

טווסים זקופי קומה מהלכים היו בעיבורי הגנים המטופחים, פורשים נוצות צבעוניות בין פרחי בר נדירים. ברקע טופפו כל העת בצעד חרישי נערי ונערות המלך, סרים לכל גחמה בפנים חתומות, קדים בראשם במבט מושפל. יין אדום מתוק נתון בכוסות בדולח מרהיבות ניצב על שולחן זהב עשוי תחריטי עץ.

בתוך כל זה עומדת הדסה, היא אסתר, בחלון ועיניה כבויות. מן הקירות ניבטים אליה דיוקניהם המשורטטים של אבות השושלת הגאים כשהם רכובים על סוסים אציליים משובחי גזע שעורם מבהיק למרחוק. ארונות הקיר מלאים בבגדי זהב וכסף יקרים, אבני חן נדירות מונחות לראווה על מדף מוכסף. שטיחים עשויים שתי וערב, ארגמן ותכלת פרושים מכותל אל כותל.

הרהיטים מרהיבי עיניים. רצפת הבהט בוהקת. ואסתר - היא פוחדת כל כך מיום המחר. אסתר רק רוצה הביתה. היא עוצמת את עיניה, מנסה לדמיין כיצד היו נראים חייה אם אבא ואימא היו נשארים בחיים.

אביה נפטר כשעוד הייתה ברחם אמה לאחר מחלה קשה. אמה מתה בלידתה אותה. אם היו לגעגועים צבע, שלה היו בוודאי כתמים של לבן מטושטש. הזיכרונות שלה מאבא ואימא מבוססים רק על הסיפורים שמספר לה מרדכי. זיכרון של ממש חסר לה לאסתר, ואין דבר שהיא מצרה עליו יותר מכך.

היא יודעת ששפר עליה גורלה. זכות עצומה ביותר נפלה בחלקה לגדול בביתו של מרדכי. מרדכי, שפרס עליה את חסותו עוד כשהייתה רכה בשנים, העניק לה מחוכמת לבו, שמר עליה מכל משמר והביט בה בעיניים טובות שנה אחר שנה. כל יום במחיצתו של מרדכי היה בשבילה שיעור של ממש באהבת אלוקים ואדם. דוגמה חיה בעבודת המידות. כל יום במחיצתו, טוב היה יותר מקודמו.

איש משכיל ומלומד היה מרדכי. מיושבי לשכת הגזית. שבעים שפות שגורות על לשונו. מדי יום היה יושב ומלמד את אסתר דרכו של עולם. מדי יום היה מעניק לה אך שפע וטוב. בית האבן הקטן שלהם, שהיה מלא תמיד באורחים ובאנשים שבאים לקבל עצה טובה ממרדכי, ידע ימים מאושרים ושלווים.

את השמועות בדבר המשתה הגדול שערך אחשוורוש במשך מאה ושמונים יום אי אפשר היה להחמיץ. דיוקנו המדושן של המלך במשתה, כשהוא ישוב על כיסאו העתיק של שלמה המלך, תלוי היה על כל קיר וחומה. מפה לאוזן נלחשו סיפורים ונרקמו אגדות סביב העושר האגדי שבחר להראות לפשוטי העם באותו משתה מפורסם. בפנים זחוחות הוא פתח לנתיניו את התיבות הכבדות שבהן היו נתונים האוצרות והראה להם את רוב עושרו. שישה בתי גנזים היה פותח ומראה להם בכל יום ויום. בני הממלכה מצדם נותרו פעורי פה. הפרתמים ושרי המדינות כורעים היו לצדו בשמלות לבנות, מעל ראשם נעו האילנות ושיחי הבשמים הפיצו ריחם המשכר למרחוק.

למרגלות הפרתמים מוצעות המיטות כפותות בכפתים של כסף וזהב. הסדינים הצחים שעליהן קשורים היו בחבלים של בוץ ונמשכים בלולאות של תכלת וארגמן. השתייה כדת הייתה, יין עסיס אין אונס.

גם אסתר, כמו כולם, חשה זעזוע עמוק יחד עם כל אחיה היהודים למשמע הידיעה כי כלי המקדש נלפתים בידיים גסות. גם אסתר כמו כולם נחרדה מעצם המחשבה שבגדי כוהנים גדולים נלבשו על ידי זרים. אבל מי חלם אז שאותו משתה יחולל תמורה אישית גורלית כל כך בשבילה?!

כשוושתי המלכה, נכדתו של נבוכדנצר, סירבה לבוא לפני אחשוורוש ונערף ראשה, שחו בהתרגשות חברותיה זו לזו את הסיפור בגינת הבית. "כל אחת מאיתנו יכולה להיות עכשיו מלכה", הן לחששו בהתרגשות.

אסתר שמעה את הסיפור בחצי אוזן, אך עסוקה הייתה אותה שעה בטיפול בבן השכנים שהיה חולה עד מאוד. היא ליטפה ברוך את שערו, היטתה שוב ושוב את כד המים אל גרונו היבש ושרה לו חרש. חוט של חסד כמו משוך היה תדיר על פניה וכתר של אצילות ריחף מעל ראשה. משפשטה השמועה על כך שהמלך מחפש לו נערה, מיהר מרדכי להצפין אותה בביתו ארבע שנים תמימות.

חושיו החדים רמזו כי אותו חן מיוחד שנתברכה בו אחייניתו ועליו השיחו הבריות זה לזה לא אחת, יעמוד להם בעת הזאת לרועץ. קול יבחותיה הרמות כשנגלה מקום מחבואה ועיניה הקרועות לרווחה בשעה שתפסו אותה סריסי המלך ואחזו בה ביד גסה רדפו את מרדכי בלכתו בימים ובשנתו בלילות. המבט המבועת שלה הלך איתו לכל מקום. "לעולם", הוא עוד הספיק ללחוש באוזנה, "לעולם אל תגלי כי יהודייה הנך. יהיה אשר יהיה".

שבע נערות עמדו כעת לרשותה של אסתר יום ולילה בביתו של הגיי סריס המלך שומר הנשים. הן טרחו סביבה כדבורים עמלניות. הציעו לה מכל טוב, פתחו לפניה את כל אוצרות הממלכה ולא חסכו ממנה דבר, אך היא חייכה במבוכה ולא ביקשה לעצמה מאום.

כשעיניה מושפלות והילוכה איטי היא באה לפגישה הגורלית עם המלך. הוא הביט בה לרגע, צמצם את עיניו והורה לשים את כתר היהלומים לראשה. ככה זה. בשבריר של שנייה משתנה העולם, לא? ברגע אחד ירד מסך שחור על חייה. בממלכה, לעומת זאת, בירכו האנשים בהתרגשות על הבשורה. אצילותה של המלכה החדשה כבשה את כולם. חוט החסד מעל ראשה כמו נקשר והתלפף בלב כולם.

אחשוורוש מצדו לא חסך ממנה את עושרו וכבוד מלכותו. עשרות משרתים ומשרתות הקיפו אותה מזריחת השמש. הפאר וההדר שהיו מנת חלקו של המלך מצאו דרכם אליה אך שוב, היא כלל לא שתה לבה לכך. "מי את, המלכה אסתהר?", היו שואלים אותה אנשי הממלכה. "מי הוא אביך ומאיזו אומה את?", היה שואל אותה יום אחר יום אחשוורוש, אך אסתר זכרה את אשר ביקש אותה מרדכי וענתה בקול חלוש: "יתומה אני. גדלתי בבתים של אחרים. זה כל אשר יודעת אנוכי".

מהרגע הראשון שבו פגשו עיניה את עיניו הרעות של המן בישר לה לבה רעות. "זהו השר החדש שאותו בחר המלך לרומם", לחשו לה נערותיה בהדרת כבוד. "זהו כעת המשנה למלך".

תחושה של אבדון וחוסר אונים השתלטה עליה באחת. הוא מצדו הרבה לפקוד את הארמון, פסיעותיו גאות וחיוכו ערמומי, עיניו מתרוצצות אנה ואנה במבט חורש רע. הצלם הענקי שענד על חזהו צבוע היה באדום עז, ולא היה אחד שהעז לעמוד זקוף מולו. אך טבעי וברור היה לה שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה. גאווה עצומה ופחד מר שימשו בה בערבוביה. היא ידעה כמה רב כוחו של המן וכמה השפעתו חזקה על המלך. היא חששה עד מאוד לחייו של דוד מרדכי היושב בשער המלך.

"המלך הסיר את טבעתו מידו", זעקה אליה בוקר אחד משרתת נאמנה וקמוטת פנים. "קשה להבין מה מתרחש שם בחדר, אך כשהמלך בוחר להסיר את טבעתו משהו גורלי מאוד עומד להתרחש", הסבירה. "מי נמצא שם איתו?" שאלה אסתר בקול חלוש. "המן", נשמעה התשובה הברורה. "שקים של כסף נשקלים שם על מאזניים ואיגרות של קלף נכתבות במרץ". העננים הקודרים נדמו לה כעת שחורים וכבדים מתמיד. עוד רגע ומבול ירד על הארץ.

מכאן הכול רק הלך והידרדר. הסוסים יצאו דחופים ביד הרצים. איגרות השמד נשלחו לכל מדינה ומדינה. בעוד כמה חודשים עומדים להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן. העם כולו נכלל בגזירה. קול הבכי והמספד של מרדכי סחף אחריו כל יהודי ויהודי בשושן הבירה. זעקה גדולה ומרה נשמעה מקצה העיר ועד קצהָ.

איש לא עומד להינצל הפעם מהטבח הנורא שעומד להתרחש עליהם. אנשים נשים וטף בלי יוצא מן הכלל. ילדים טהורים יעמדו שורות שורות חסרי אונים ושותתי דם. המבט התמים בעיניים שלהם יבקע רקיעים. כל אחד ימצא את מותו על פי גחמת הרגע של האויב. מי במכות חרב, מי בתלייה, מי בחנק ומי בשריפה. כולם יעמדו מופקרים לגורלם ולחוד החנית. הדם שיישפך יצבע ימים ונהרות.

"את היא השליחה שלנו!!!" זעק לעברה מרדכי בבוקר, כששק של אבל מהודק לגופו. "את היא התקווה היחידה. את ההצלה של העם הנבחר", עיניו לוהטות למולה. "מי יודע אסתר, מי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות", הוא מניע את ידיו מעלה והאפר לראשו נראה שחור יותר. "אין מקרה בעולם. את נמצאת כאן מסיבה מסוימת. הגיע הזמן, אסתר. לכי עוד היום אל החצר הפנימית ודברי עם המלך. העם היהודי בעולם כולו נושא אלייך היום את עיניו".

הדמעות בעיניה של אסתר מטשטשות לה את הראייה, הרגליים שלה כבדות והיא נופלת ארצה על רצפת הבהט הבוהקת. "לפעמים... לפעמים זה כבר קשה מדי", היא לוחשת לו למרדכי. הקול שלה נשבר. גם קולות ההילולה והשחוק הנשמעים מן החדר הסמוך לא יכולים לו לכאב שנאגר במילים ומתקפל בין ההברות. "אני בסך הכול אישה פשוטה", היא מישירה מבט מפוחד אל מרדכי. "מצפים ממני לכל כך הרבה ואני... אני הרי בדיוק כמו כולן, אני לא מיוחדת. לא קורצתי מחומר שונה. לא ניחנתי בכוחות-על. לא תמיד".

"לא תמיד", הקול שלה מתרסק, "לא תמיד אני באמת יודעת מה לעשות. לא תמיד אני באמת יודעת מה לומר, אתה מבין?".

מרדכי מביט בה בעיניים חודרות ומהנהן בראשו. הוא מבין אותה. בוודאי שמבין, אבל היא השליחה שלו. היא השליחה של כולם. אל לה לשכוח זאת.

"מה יקרה אם אצא מכאן...?" היא שואלת. "מה יקרה אם אעזוב איתך עכשיו את הארמון לטובת חיים נורמליים?". היא אומרת זאת, אבל יודעת שלעולם לא תעזוב. היא הרי לעולם לא תפקיר את גורל העם היהודי בשום מחיר. חוט החסד השוכן תדיר על ראשה צבוע כעת ארגמן.

כעת היא עומדת בחלון. אישה לבדה מול כל העולם. מחר היא עומדת לבוא אל המלך בשמלתה היקרה ובראשה המורכן. היא יודעת היטב כי איש אשר לא נקרא אל המלך והרהיב את נפשו להגיע אל החצר הפנימית, אחת דתו של המלך להמיתו. חד וחלק. והיא, היא הרי לא נקראה אל המלך זה שלושים יום. רוב הסיכויים שמחר הוא יומה האחרון עלי אדמות אלא אם כן... אלא אם כן יושיט לה המלך את שרביט הזהב. אבל קשה לה להאמין שזה יקרה.

● ● ●

כל כך הרבה מטיילים ומטיילות נאספים בבית חב"ד בתלבושות ססגוניות. הבלונים משקיפים עליהם מלמעלה והליצנים מחייכים אליהם מן הקירות. כתף אל כתף הם יושבים יחד, שרים שירים בעיניים בורקות. עמית, אלון, אבירם, ליאת, אילנה, הדר, רעות, אודי ורוית, נועה, שלומי, יעל ועוד חברים רבים שנפשנו נקשרה בנפשם ונפשם נקשרה בנפשנו.

צעירים וצעירות מכים ברעש גדול, מי בסירים ומי במחבתות, כששמו של המן מוזכר במגילה. לבם מזדעזע. שותפות הגורל של העם היהודי קושרת בין כולם. כשהרגליים יוצאות במחול רועדות אמות הסיפים. שמחה אמיתית של שבת אחים גם יחד אופפת את בית חב"ד. הנה אני רואה את הילדים שלי רוקדים גם הם, מורמים על כתפי המטיילים, והם שמחים כל כך, שמחה תמימה ופשוטה שרק ילדים יכולים לשמוח.

השמים בחלון של בית חב"ד כבר נזרעו כוכבים בוהקים. בחלון של מירי נוטה בוודאי השמש לערוב. אט אט נאספים ראשוני האנשים אל בניין הקהילה שלהם. פתיתים לבנים של שלג חגים במערבולת אל מול צבעי השקיעה. הנה מאשה שכף רגלה מעולם לא דרכה בבניין הזה. פסיעותיה מהססות על המדרך. הנה אורי שאך אתמול צעק בקול גדול שנמאס לו להתבדל והוא כמו כולם. יש לו סידור קטן ביד.

שירי ניגשת אליי, נעמדת לצדי, נשענת גם היא על החלון. היא מחופשת למלכה עם כתר גדול על הראש. מיד אני מבינה שיש לה משהו חשוב לספר לי. היד שלה רועדת. "אני חוזרת הביתה", היא אומרת, "הזמנתי כרטיס".

חמש שנים לא הייתה שירי בבית. חמש שנים טרקה פעם אחר פעם את הטלפון להורים הדואגים שלה. היא השאירה מאחוריה את הבית ומנהגיו והלכה לחפש עצמה בארץ קדם, התגלגלה בין רגב סלע לצלע הר, הכי רחוק שרק אפשר - עד שהגיעה אלינו, לכאן. בחורה כחושה למראה, הגוף שלה מלא קעקועים וניקובים. החומרים שצרכה ברחוב אכלו את גופה אט אט. היא הלכה לאיבוד בתוך עצמה.

בתחילה הייתה יושבת אצלנו בעיניים קרועות לרווחה, מתבוננת בנקודה כלשהי על הקיר, נאחזת בקיר כבחבל הצלה. לקח זמן עד שהתחילה לדבר, עד שהצליחה לשתף. וכשזה כבר קרה זה הפך מהר מאוד לשיחות אל תוך הלילה יחד עם צלחת של עוגת שמרים ותה ירוק, ארוחות חמות והכי חשוב: הרבה מאוד אהבה. אהבה בלי תנאים. כי זה בדיוק מה שביקש מאיתנו הרבי מליובאוויטש כשהקים בתי חב"ד בכל מקום בעולם: שאף יהודי לא יהיה בודד. שאף אחד לא ירגיש לבד. השאר כבר ייעשה מאליו. כי אין דבר חזק יותר מאהבת אנשים טהורה.

והנה מחרתיים, בשעה הזאת, תהיה שירי תלויה בין שמים לארץ בדרכה הביתה אל אבא אימא והמשפחה. בתחילה בוודאי יהיה לה קשה. השכנים יתלחשו והלשונות ידברו, אבל היא חזקה והיא תתגבר. כי מה שעומד לה מול העיניים עכשיו הוא "להקים בית כזה בדיוק", ככה היא מסבירה לי. היא גם רוצה להיטיב עם אנשים. היא גם רוצה לחולל שינויים. "בשביל זה אני חייבת לחזור לנקודה שבה הפסקתי", היא אומרת בנחישות. "בשביל זה אני מוכרחה להתקדם". היא מישירה אליי מבט כחול.

אני מעריצה אותה על האומץ שלה. כמה שהיא חזקה. שרביט הזהב ביד שלה רועד. אני נוגעת בו בשרביט, בנגיעה רכה.

ופתאום אני כל כך רוצה לקחת איתי עכשיו את שירי אל מירי החברה שלי מבניין הקהילה, ויחד נצא שלושתנו אל אסתר. אסתר שעומדת שם בחלון, כל גופה רועד והיא פוחדת כל כך מיום המחר.

לו רק יכולנו לאסוף את ידיה הרועדות של אסתר ולהסביר לה שהיא לא אישה פשוטה, שאין דבר כזה בכלל אנשים פשוטים. לספר לה שכל כך הרבה נשים חזקות יש היום בעולם. נשים חזקות שבטוחות שפשוטות הן. לספר לה שכל כך הרבה נשים שליחות יש, שרק רוצות חיים נורמליים והן באר מים חיים לנפש צמאה. היש נורמלי מזה?!

"מחר", נלחש לה כשנגיע אליה, "מחר בבוקר תבואי אל המלך והוא... הוא יושיט לך את שרביט הזהב. את תראי!". אין לנו ספק בכך. הרי יום יום מושיט אלינו המלך את שרביט הזהב ואנחנו נוגעות בו, בשרביט, בנגיעה רכה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי