אח, המוח היהודי
אח, המוח היהודיצילום: שאטרסטוק

הכול התחיל מוויכוח שהתנהל בבית של חברים טובים שלנו.

"פתחת את הצום?" שאלה חברתי את בעלה בתום הצום.

"פתחתי אותו אתמול בערב, ועכשיו אם לא אכפת לך אני אשמח לטעום משהו", הוא ענה.

"אז עוד לא פתחת את הצום!" היא לא מוותרת על הנוסח של בית אביה.

"אני שובר את הצום ולא פותח אותו!" הוא מתעקש.

"אתה לא שובר!" היא מתעקשת חזרה, "כוס שוברים, צום פותחים!"

"צום פותחים כשמתחילים אותו..." הוא מתרגז.

"במקום להתווכח, אולי תשתה משהו?" מציע בעלי.

ובעודם שותים קפה חם ומתוק עם עוגיות פריכות מעשה ידיה בסלון, ישבנו שתינו במטבח ותוך כדי שיחה מרתקת על השוני המהותי בין גברים לנשים, גילינו את המשמעות האמיתית של "ונהפוך הוא" אצל היהודים.

זה התחיל מ"אין שלם יותר מלב שבור". "אם הוא שבור, כיצד זה ייתכן שהוא שלם? ואם הוא שלם אז מה בדיוק שבור בו?!" תמהתי.

"רק אם הוא שבור", מסבירה לי חברתי, "הוא יכול להיות שלם".

"מה?" אני לא מבינה.

"מדובר על שבירה ושלמות רוחנית", היא מנסה את מזלה, אבל אני לא מצליחה להבין, אז היא מגלה לי עוד סתירה: "את יודעת שיום הכיפורים נקרא כך מכיוון שהוא כְּפורים?" ואני חשבתי לעצמי כמה שונה חג הפורים מיום הכיפורים. ממש ונהפוך הוא אמיתי.

ויש עוד כמה דברים תמוהים בעיניי.

"מה תגידי על זה שבתענית דיבור – שותקים?!" שאלתי אותה.

"מה זאת אומרת?" היא לא הבינה.

"תענית דיבור... ד‑י‑ב‑ו‑ר!" הדגשתי.

"לא שמתי לב לזה עד עכשיו", זה הצחיק אותה. "לפי הפשט הפשוט אני כל היום עושה תענית ד‑י‑ב‑ו‑ר!" היא הבינה.

"כולנו עושות!!!" צחקתי.

"וגם אומרים שמי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו, ומי שבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו", חשבתי בקול.

"אז מה הבעיה?" היא שאלה.

"מה הבעיה?! את שואלת מה הבעיה?! גם מי שבורח ממנו וגם מי שרודף אחריו יוצא מסכן!" עניתי.

"ובתפילת שמונה עשרה יש תשע עשרה ברכות!" היא נזכרה.

"על מה את מדברת, את יודעת שבתקיעות דמיושב... כולם עומדים?" הוספתי אני.

"כתוב בשולחן ערוך שבקידוש צריך לשבת וגם אז כולם עומדים!" היא קפצה.

"גם התורה שבעל פה... כתובה!" נזכרתי.

"גם מי שמגדף את השם, שלא נדע, נקרא 'המברך את השם'".

"ורשע בחייו נקרא מת", היא לוקחת עוד עוגייה.

"וצדיק במותו נקרא חי", אני מוסיפה.

"ואיך קוראים למקום שבו קוברים את המתים?" היא שאלה.

"בית החיים!" צחקתי.

"וביטולה של תורה..."

"הוא קיומה!"

"והרב הגאון שלנו?" היא שואלת.

"מה איתו?" שאלתי בחזרה.

"הוא נקרא תלמיד", היא משיבה.

"תלמיד?" עכשיו תורי לשאול.

"תלמיד חכם!" היא צוחקת.

"וקראתי שאם אדם רואה שמזונותיו מתמעטין, מה יעשה?" בחנתי אותה.

"אני מכירה את זה!" היא שואגת, "יעשה מהם צדקה!"

"ותשעה באב..." אני מהרהרת בקול.

"מה עם תשעה באב?" היא מנסה להבין.

"נקרא מועד!" אני מהרהרת במועדים ומשווה אותם לתשעה באב. אבוי.

"ומה עושים עם התרומה שאמורים לתת לכהן?!" עכשיו היא בוחנת אותי.

"תרומה שאמורים לתת לכהן?" אני שוכחת לרגע.

"זורקים לפח!" מגלה לנו בעלה שבדיוק נכנס למטבח כדי למלא את הצלחת בעוגיות משובחות ומוסיף: "איך אומרים תמצא בארמית?"

"מאין לנו?!" היא מתגוננת.

"תמצא בארמית אומרים... תשכח", הוא מחכים אותנו.

"והיום, אצל היהודים, מתחיל בלילה".

כבר אין לי אוויר מרוב צחוק. הכול הפוך!

"נכון", היא מחזקת את דבריי, "היום אור לי"ד!"

"למה את מתכוונת?" אני מנסה לרדת לסוף דעתה, אבל הצחוק לא מאפשר לי להתרכז.

"כשמגיע החושך אנחנו קוראים לזה אור ל..." היא עוזרת לי.

"ואם בלילה עסקינן", אני מוסיפה, "איך נקרא זמן השקיעה בתורה?"

היא מביטה בי ואני בה. אני רואה שהיא מנסה לחשוב הפוך, אך ללא הצלחה.

"הזמן שבו השמש מסתלקת נקרא ביאת השמש!"

באותו הרגע ממש נכנס הבן של חברתי וקרא בקול כועס: "אני לא סובל אותו!!!"

אני מיד רציתי לשאול את מי, אבל בנה הקטן יותר התערב ואמר: "אז למה אתה כועס?"

"מה זאת אומרת למה?" התעצבן הגדול, "כי אני ל‑א ס‑ו‑ב‑ל אותו!!!"

הסקרנות שלי שוב דחקה בי לשאול את מי, אבל בנה הקטן הפליא להפוך ואמר: "אם אתה לא סובל, אז אתה לא סובל! אבל אם אתה סובל אז אתה צריך להגיד: אני סובל אותו! ולא אני ל‑א סובל אותו".

אח, המוח היהודי.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי