ערב שקט. כולם במיטות. מבער ממלא את הבית בניחוח לבנדר. אני על הספה בעיניים עצומות, סופגת את הדקות הנעימות האלה שאני מרשה לעצמי לעשות כלום.
ואז נשמע הצליל. הכינוי שלו הוא "פעמון טהור", אבל זה רק הכינוי. כי השם האמיתי שלו זה "אימא, יש לך ווטסאפ". אבל עכשיו כולם ישנים, אז שקט.
עיניי נשארות עצומות. אני לא מגיבה. ואז "פעמון טהור" נשמע שוב, ומיד אחריו "שריקה", ואם תשאלו אותי "שריקה שחצנית". זו של בעלי. בטח של המשפחה, חשבתי לעצמי ולא קמתי.
"שריקה שחצנית" שוב השמיע אות חיים, ו"פעמון טהור" הגיב לה כהד. בטח שוב משפחה שלך או שלי, הפעם כבר אמרתי בקול רם.
"פעמון טהור" שוב השמיע את צלילו. הפעם קמתי. אולי חברה? אולי אימא? אבא? אולי שכנה שרוצה לשאול משהו?
צדקתי, חייכתי לעצמי כמנצחת בתחרות שלא קיימת בכלל, כשראיתי שתי הודעות מקבוצת "המשפוחה". אחלה קבוצה. הומור טוב, תמונות יפות, נכדים, סבא-סבתא, טיולים, שירים, ממש תענוג. ההודעה האחרת הייתה מהגננת, תזכורת על מה קורה עוד יומיים, ושלא נשכח להגיע בזמן ולשלוח עם הילד את המצרכים הנדרשים.
היא באמת חושבת שאני אזכור, אני תוהה ביני לבין עצמי. זה עוד המון זמן יומיים. כמה הודעות ייכנסו עד אז...
ייאמר לזכותה שגם את זה היא יודעת, ובבוקר מוקדם היא מתזכרת שוב, ואז - עוד לפני שסיימתי לקרוא, כי בכל זאת אולי אני צריכה לקנות משהו מהרשימה - שולחים לי הודעה מקבוצת הבני-עקיבא. מתי הפעולה ומה צריך להביא. כאן אני מקרה אבוד, המדריכים כבר יודעים את זה ותמיד שולחים לי הודעה אישית, רגע לפני שעת השי"ן. למה אני בכלל צריכה לזכור את זה? שהילדים יזכרו את הפעולה. אני לא זוכרת שאימא שלי הזכירה לי דברים כאלה. אה, אין להם ווטסאפ, איך הם יזכרו?
והנה עוד הודעה מהחוג-מחול של הקטנה על כך שמחר יש שינוי בשעות ולא לשכוח בקבוק מים.
תוך כדי נכנסות עוד המון הודעות מהקבוצות שעשיתי עליהן השתק לשנה. שם בכלל יש חגיגה. מתכונים, פליירים, תכתובות. מי ראה את הבן, את הבת, ומה מומלץ לבשל לשבת. יש גם את החוג של התלמוד-תורה לבנים, ההסעה מהאולפנא לגדולה. הודעה מקבוצת הבנות ביישוב על שעות של פילאטיס, אילוף כלבים, קונג-פו פנדה וחבריו. למה אני בקבוצה הזאת? הילדים שלי לא בחוגים האלה... אה, כי מודיעים כאן גם על הלו"ז בשבת ואני חייבת קצת לדעת מה קורה מסביבי.
יש שתי קבוצות להודעות בלבד. יש את הלימוד-נשים, החוג של אימא, בית מדרש דרומי. הגן, רק ההורים של הגן, רק האימהות של הגן, וקבוצה מיוחדת למתנה למורה, לגננת, למטפלת האהובה, קבוצת יומולדת 50 לזוג המאושר, קבוצת תמיכה לחברה טובה שנמצאת בתהליך פריחה, משפחה מכל הכיוונים, רק גיסות, גם מכל הכיוונים. יש קבוצה זמנית רק לחוג סריגה, ויש קבוצה רק לארגון ההפתעה. יש קבוצה של החברות מהצבא, ויש גם קבוצה ממש מיוחדת – אבאימא. זה שלנו פרטי עם הגדולה, שלה יש ווטסאפ. אז בעצם אפשר למחוק את הקבוצה של ההסעה, אני נזכרת.
בין לבין נכנסת עוד הודעת שרשרת ששוב ניתקתי. עוד סרטון בדיחה על גברים, עוד פלייר על ההופעה בשבוע הבא במועצה, עוד תמונת נוף מדהימה ושיתוף עמוק של דברי חוכמה.
"פעמון טהור" השמיע את קולו. החלטתי לא להביט בו, להסיח את דעתי לגמרי. הבטתי מהחלון על הירח בשמים. מואר ויפה, מלא כוכבים. לילה בהיר כזה.
לא מזמן עשיתי סקר קצר בקרב האנשים הקרובים לי. "מה אתם אומרים על הווטסאפ?" כלי משחית. בזבוז זמן. סכנת נפשות. מלא לשון הרע... הלו, חבר'ה, אין משהו טוב? אין איזו מילה חמה על הקלילות הבלתי נתפסת של השיתוף?
כולם הסכימו פה אחד שזה כלי נהדר להעברת הודעות. נעשה בו המון חסד, מזכים אותנו להתפלל על הרבים, משתפים אותנו במעשים טובים שאנשים עושים.
שפע בעולם הוא שפע. מה לעשות איתו - זו כבר רק בחירה שלנו. טוב או לא טוב, נקי או לא נקי, שמח או שלא. רק בידינו הבחירה איך לפעול, מה לכתוב, מה לשתף, מה להעלות. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.
***
בטח עכשיו מלא חלקיקים של תמונה וקול עושים את דרכם מפה לשם. ממכשיר חכם אחד לאחר, מאדם אחד לאחר, מאחד לקבוצה, מיחיד לרבים. העולם מלא ברישום של עבר והיה. העולם מלא בסיפור שחלקו סופר וחלקו עוד לא נשמע, אבל הכול כאן. מלא תוכן, מלא חוכמה, רק מחכה שנגלה.
כשהבטתי שוב בחכם הפרטי שלי, מצאתי הודעה בלי מילים מבעלי. רק סמיילי כזה עם נשיקה. כמה רכה וכמה מתוקה.
פורסם בפנימה