על ארבעה בנים דיברה התורה, אבל בבית הוריי התורה עסקה בבנות. כאחת מתוך ארבע בנות, ויכוח מתמיד היה מרחף בינינו לקראת ליל הסדר: מי החכמה, מי הרשעה, מי התמה ומי שאינה יודעת לשאול.
כבכורה הרגשתי שהזכות בידי לבחור להיות החכמה ולהשאיר לאחיותיי להתלבט בין האפשרויות הנותרות. אך לאט לאט גיליתי איך ארבע הבנות בעצם קיימות בתוכי, ואיזה חופש נפלא זה לנוע ביניהן. לפעמים להיות חכמה ולפעמים דווקא תמה. גם לרשעה יש מקום בתוכי, ובדיוק על זה אני עובדת עם המאמנת שלי כעת, ובוודאי לזו שלא יודעת לשאול ולא יודעת כלום.
סביב השולחן
פעם אחת שאלתי מכרה שכל ילדיה כבר בגרו ונישאו: איך השבתות אצלכם? כשעוד עולים באוזניי הדי הבכיות בסעודת ליל שבת על כך שאין מטבוחה ואין אבוקדו, על העובדה המצערת שהחלות יצאו חומות מדי ותפוחות פחות, על הכובע של דוד המלך, הבובה החדשה, שנעלם, ועוד בלי לדבר על המריבות, חשבתי לתומי איזה כיף יכול להיות עם הילדים כשכולם כבר גדולים... במחשבותיי כבר הפלגתי בדמיונות על השקט ועל הסעודות המלאות בשיחות, בעניין ובצחוקים.
"ממש לא כיף", היא הפתיעה אותי באחת, "לפעמים אפילו מאוד קשה". היא סיפרה על חילוקי דעות קשים ועל ויכוחים סביב השולחן.
האמת, אני מתחילה להרגיש את זה. הילדים גדלים וכל אחד מושך לכיוון שלו. יום שישי הוא היום המועד לפורענות. בתי הבכורה ואני מנקות את הבית כשמוזיקה עברית עכשווית מתנגנת ברמקול שלה. אני מתחילה להרגיש את הלחץ לקראת בואו של בני היקר מהישיבה. הוא לא אוהב את המוזיקה הזאת. ליתר דיוק, הוא לא מוכן לסבול אותה.
אוקיי, מה עכשיו? לבקש ממנה לכבות? להעביר שיר? לשים בשבילו ניגונים חסידיים? לא לבקש בכלל אלא לתת להם להסתדר? הרי עד שהוא כבר חוזר הביתה אני רוצה שירגיש בבית. שיהיה לו כיף כאן. לאט לאט הולכת ומתפשטת בתוכי ההרגשה המוכרת עד מיאוס של ריצוי, והיא זו שמסמנת לי לעצור ולא לפעול. לא מתוכה.
לרצות או לוותר?
לפני שנים שמעתי בשיעור של הרב מיכי יוספי הגדרה נהדרת לריצוי. מה ההבדל בין לרצות ובין לוותר? הוא שאל, והגדיר: לרצות זה לוותר על הרצון שלי למען רצון האחר בשביל שיִרצו אותי. לוותר, לעומת זאת, זו מיומנות חשובה שעוזרת לי להיות בקשר, להיות גמישה. בוויתור יתר אני כבר מאבדת את עצמי, ונכנסת לעמדת המְרצה. כשאני ממשיכה לְרצות, אני מתנתקת מעצמי ומעוצמתי, ואז גם אין עצמאות אמיתית ונוצרת תלות.
מערבולת של רצונות
בין בליל הרצונות של ילדינו ושל מי שסביבנו אפשר בקלות ללכת לאיבוד, לאבד חוט שדרה. הרי אני רוצה בטובתו, ובטובתה, ובטובתם. ובתוך המערבולת הזאת נזרק לנו חבל הצלה בדמות הרצון שלי, מה נכון לי כרגע, ותחושות הגוף היקר שלנו יאמתו איתנו את הדבר. עשייה מתוך שמחה תבוא עם הרחבת הלב, עשייה מתוך ריצוי תבוא ממקום מכווץ ומוטרד.
בין כל ההכנות והניקיונות לפסח ולסדר, ובין כל המחשבות על מה שהיה ועל מי שיהיה, אני לא מוותרת על זמן לעצמי. אני מקפידה על שלוש פעמים של ריצה והתבודדות, שומעת מוזיקה ושיעורים, כדי שכשיגיע היום הגדול, ונשב סביב לשולחן הפסח הנמוך, אוכל להיות מחוברת למשאבים שלי, שמחה ומשוחררת מהתלות בפרצוף של ההוא ובתלונות של ההיא. אוכל להיות אימא בת חורין.
פורסם בפנימה