מה עושים עם החשק העצום להספיק כל כך הרבה דברים בזמן הקצר שעומד לרשותנו? הפעם אני רוצה לשתף אתכם בשיטה משונה להספיק הרבה, אבל לפני כן בואו ונבין מה לא עובד בדרך הרגילה שלנו.
כאשר אנחנו רוצים להספיק הרבה, אנחנו נעשים תכליתיים, תקתקניים וקצרי רוח. ממש כמו בכל יום שישי, מפשילים שרוולים מנקים במרץ ומשתדלים לעמוד בזמנים.
זה עובד ברמה זו או אחרת ביום שישי, אבל כגישה לחיים בכלל זה מזיק. הסיבה לכך היא שכאשר אנחנו ממהרים ומתקתקים זה מתאים מאוד לפעולות פיזיות ושטחיות, אבל זה לא מתאים לרוב המטרות שיש לנו בחיים.
בשביל רוב המשימות שלנו רצוי שנהיה ביישוב הדעת ולא במרוץ. למעשה, כאשר אנחנו ביישוב הדעת אנחנו מספיקים הרבה יותר, והכול יותר איכותי. פגישה אחת טובה ביישוב הדעת עם בן הזוג שלנו מניבה פירות ששום תקתוק לא יכול להניב, וכך גם שיחת טלפון עם המורה של הילדים או מייל חשוב שעלינו לשלוח בעבודה. יישוב הדעת מכפיל את האיכות והמשמעות של כל פעולה שלנו.
אם כך, לא מדובר בניהול זמן, כי את הזמן אי אפשר לנהל. הוא זורם באופן קבוע מהעתיד אל העבר, כשהוא חולף על פנינו כהרף עין, ואין לנו השפעה על כך. נקודת המוצא הנכונה היא שעלינו ללמוד לנהל את יישוב הדעת שלנו, בשטף הזמן.
החזר חובות
ממש כמו שרוב האנשים חיים במינוס בבנק, רוב האנשים חיים בחובות של משימות. טלפונים שלא החזרנו, דברים שלא סיימנו, ורשימה ארוכה של דברים שאנחנו רוצים לעשות כבר הרבה זמן ולא מגיעים אליהם.
החיים בחובות אינם נעימים. כל דבר מזכיר לנו את המינוס, וגם כשאנחנו מספיקים משהו זה נראה שלעולם לא נסגור את החובות, אנחנו מרגישים חסרי אונים מול האוברדרפט הזה. המרוץ נגד הזמן פוגע בעיקר ביישוב הדעת שלנו, ובעצם מוריד את האיכות של פעולותינו.
הדבר הנפלא בחובות של זמן, בניגוד לכסף, הוא שאנחנו גם התובעים וגם הנתבעים, ואם היינו מסכמים עם עצמנו שאנחנו פטורים מלעשות משהו, אנחנו נפטרים בבת אחת מהחוב. השיטה המשונה להספיק הרבה היא לוותר על החובות שלנו לעצמנו. זה בעצם לרצות להספיק רק מה שבאמת אפשר להספיק, ולוותר על כל השאר. ההצעה שלי היא להתחיל מהדברים שממילא לא נוכל לעשות, ולהוריד אותם מרשימת החובות כבר היום.
זה מתחיל בלא לקחת משימות חדשות בלי הכרה. כולנו מכירים את הסיטואציה שבה נכנס לחיינו משהו שנראה לנו מעניין, אבל בשביל להכניס משהו חדש משהו אחר צריך לצאת. למרות שאנחנו יודעים שאין לנו זמן אנחנו מתפתים לעשות את המשימה, ובסופו של דבר אנחנו רואים שוויתרנו על משהו אחר.
אנחנו רוצים להזמין חברים לארוחת שבת, אך באופן טבעי כאשר יש אורחים משקיעים יותר באוכל, ויהיו דברים אחרים שלא נספיק ביום שישי הזה. לכן עדיף להכיר בכך מראש מאשר בדיעבד. זה לא יעזור שנזדרז, כי גם בשישי הקודם הזדרזנו ולא היו אורחים.
זה דורש מאיתנו שינוי משמעותי, ללמוד להגיד לא מראש לדברים, במקום לגלות בדיעבד שלא עמדנו בהם או שהם באו על חשבון משהו חשוב יותר.
להגיד לא
לא קל לקבל את הרעיון הזה. זה קרה לי לפני חודשיים עם אחת מבנותיי שרצתה מאוד להוסיף פעילות אחרי צהריים בהתנדבות, וזה בנוסף על כל מה שהיא כבר עושה בלוח זמנים מלא וגדוש עד להתפקע.
שאלתי אותה: לאיזה דבר בחיים את רוצה להגיד לא מראש, כי בסופו של דבר תגידי לו לא בדיעבד? השאלה המחוכמת של אבא לא עבדה, הילדה ממש רצתה להשתתף בהתנדבות והניסיון לשקף את המציאות עלה בתוהו. אבל לשמחתי השבוע היא באה ואמרה לי: החלטתי להגיד לא לפעילות מסוימת מראש, מאשר להגיד לא בדיעבד.
אני מזמין אותך לנסות את זה כבר היום.
המשימה החדשה הבאה תיכף תגיע, היא תיראה בכל מקרה חשובה ודחופה ודורשת טיפול.
דבר ראשון, שימו לב לחשק לעשות יותר ולהספיק, ואיזו אנרגיה הוא מביא עמו. אחר כך שאלו את עצמכם: על איזו משימה אחרת אני מוותרת אם אבחר במשימה זו, כי אם לא אחליט מראש המציאות תבחר בשבילי?
השאלה הזאת עשויה להיות מרגיזה בהתחלה, כי היא כביכול לוקחת מאיתנו את המחויבות להספיק הכול. אבל אחרי שמתרגלים כמה פעמים רואים את השחרור שהיא מביאה. הרי אנחנו לא מוותרים על שום דבר אמיתי, רק על הדמיון שנצליח לעשות יותר. אז נגיד את הלא מראש, נוותר על החובות שאיננו יכולים לעמוד בהם ונעשה ביישוב הדעת את מה שאנחנו רוצים.
השקט והנוכחות שבהם נעשה את המשימות שלנו יכפילו את האיכות והמשמעות שלהם, ואחרי תקופה נגלה שאנחנו מספיקים הרבה יותר מאשר בעבר, ובנחת.
פורסם בפנימה