מאת עמנואל שילה
הצרכים הפוליטיים של פואד עולים לנו בדם * להישאר לבד כשהבעל באומן * שוביניזם נשי, יש כזה דבר * האם צדיקים טהורים יכולים להיות עיתונאים?
לפני קצת יותר משבוע בישל לנו פואד את מה שכונה "הסכם עזה ובית לחם תחילה": בתמורה לנסיגת צה"ל מעמדותיו התחייבו הפלשתינים לתת בעצמם מענה לטרור באזורים אלו. הצלחת המהלך אמורה הייתה להוביל לנסיגות דומות בגזרות אחרות.
בימין זעמו על עצם חידוש המשא ומתן עם נציגי ערפאת, לאחר שאפילו בוש הבין שהגיע הזמן להוציא אותו ואת אנשיו לפנסיה. שרון התייחס לכל העניין בציניות: מצד אחד ביטול של הרעיון, מצד שני התחשבות באינטרס הפוליטי של שותפו, פואד.
מה שמדהים עם פואד זה שהוא אפילו לא מנסה לטשטש את הכוונות הפוליטיות של צעדיו. מצנע צובר כוח? זה הזמן למשא ומתן. רמון מתחזק? מפנים מאחזים. צעדים מדיניים וביטחוניים מוכתבים על ידי האינטרס הפוליטי הפנים-מפלגתי.
כצפוי, הסכם עזה בית-לחם היה כישלון מהדהד. פעולות הטרור בעזה לא פסקו לרגע וירי המרגמות נמשך. צה"ל חזר וביתר את רצועת עזה, לא לפני ששני חיילי צה"ל, סגן מאלק גריפאת וסמל אביעד דותן, נהרגו מאש הפלשתינים. סביר שנסיגת צה"ל הקלה על מלאכתם של המחבלים.
פואד טוען שהצורך להגן על מאחזים מקשה על צה"ל. ומה עם כל אותן הקלות שנעשות בהתאם לצרכיו הפוליטיים? זה לא מקשה?
כך או כך, המהלך הפוליטי של פואד עלה יפה, והוא שב להוביל בגדול בסקרים מול מצנע. עכשיו צריך לטפל באיום של רמון. מה לגבי פינוי של כמה מאחזים?
הופתענו ולא הופתענו
הופתענו לטובה מנחישותו של שר הפנים אלי ישי, שעמד על זכותו וחובתו לשלול אזרחות מערבים ישראלים תומכי טרור. נכון לשעת סגירת הגיליון, ישי לא התקפל נוכח לחצים של גופי שמאל המתקראים ארגוני זכויות אדם, ואפילו לא נבהל משבט לשונו של יוסי שריד. חזק וברוך.
לא הופתענו משתיקתם מקטינת-הראש של סופרי ישראל על העוול שנעשה לאהרון מגד בפרשת פרס אמ"ת. איש הרוח והמצפון ס. יזהר לא הודיע על נכונות לתת למגד את מחצית הפרס המגיעה לו. סופרים אחרים, שיש להם דעה בכל נושא ציבורי, שותקים על מה שקורה במגרשם הביתי. אולי הם חוששים שמחאה שלהם תמנע את זכייתם בפרס בשנים הבאות?
שוביניזם נשי
ביום סגירת הגיליון הקודם פרסם 'ידיעות אחרונות' בהרחבה נתונים ששחררה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אוכלוסיית ישראל, לרגל ראש השנה. בין השאר התבלט הנתון לפיו על כל 1000 נשים בישראל יש רק 964 גברים. ההשלכה המיידית המדאיגה היא שכל עוד חרם דרבנו גרשום עומד בתוקפו נגזר על למעלה מ3- אחוז מהנשים להישאר ללא בן זוג.
בצעד חריג של עורכי 'ידיעות' הוצמד לחומר האינפורמטיבי הגיג מאת עדי פולק תחת הלוגו 'מבט נשי'. את פולק מדאיג היבט אחר של הנתון הסטטיסטי. היא חוששת שמיעוט הגברים יהפוך אותם למצרך מבוקש, ויגרום לאי-אלו נשים להתאמץ יותר מדי כדי להשיג לעצמן אחד מהמין הנדיר הזה. "לאף אחד מהגברים לא צריך לתת את הכוח שנותן להם השוק בגלל שההיצע קטן מהביקוש", מתרה פולק בבנות-מינה, ומגנה את המצב בו "רווקים בינוניים ומפונקים זוכים לשלל הצעות וחיזורים מנשים רק בגלל מצבם האטרקטיבי כמצרך נדיר על המדפים".
עדי פולק קובעת שהבעיה האמיתית עם הגברים זו לא כמותם הלא מספיקה אלא איכותם הלא מספקת. רק מעט מהם, היא קובעת, הצליחו להשתחרר מ"המגבלות שאיתן הן (השגיאה במקור) נולדו". את תופעת ריבוי הנשים מפרשת פולק בעזרת ווריאציה לבדיחה ישנה: הבורא הגיע למסקנה שהשבלונה הנשית מוצלחת יותר, והחליט להיפטר אט-אט מהטיוטה הגברית.
הקטע השנון הזה הוא לא פמיניזם אלא שוביניזם נשי. למרות ההומור המרכך, אין ספק שבדבריה של עדי פולק יש הד להשקפתן של פמיניסטיות רבות המאמינות, גם אם לא יודו בכך, לא בשוויון בין המינים אלא בעליונות האישה. בדומה לכך, תסכימו או לא, לא מעט מאוהבי בעלי החיים ומפעילי הארגונים השונים למענם מאמינים בעומק ליבם בעליונות המוסרית של בעלי החיים, הטבעיים והתמימים, על בני המין האנושי הערמומים והאנטיפתים.
אנשי 'ידיעות' לא טרחו לאזן את המבט הנשי של עדי פולק באיזשהו מבט גברי, ולא במקרה. הנרטיב הפמיניסטי כה השתלט על חיינו, עד שכתיבה הומוריסטית המתקבלת כחיננית ומשעשעת כשכותבת אותה אישה, הייתה נחשבת מגושמת, מבזה ולא ראויה לדפוס אילו נכתבה מהצד הגברי.
איכשהו נדמה לי שגם במצב הסטטיסטי הנוכחי גברים מוכנים להשקיע הרבה כדי להשיג אישה טובה. נשים שיושפעו מהגישה של כותבות כמו עדי פולק עלולות בסוף להישאר לבד, וחבל.
אומן
בשבוע שעבר כתבתי כאן על מנהג חסידי ברסלב לחגוג את ראש השנה באומן, ועל הביקורת שנמתחה על כך שהנסיעה כרוכה בעזיבת האישה והילדים לבדם. בין השאר הבאתי את הבדיחה הנפוצה בין הנוסעים ולפיה משמעות 'אלול' בראשי תיבות היא 'אני לאומן ואשתי להוריה'. בתגובה הגיע לשולחני המכתב עלום-השם הבא:
"לעמנואל שילה שלום רב! כאישה שבעלה נסע לאומן והשאיר אותה להוריה, הייתי דורשת את 'אלול' קצת אחרת: א'תה ל'אומן ו'תישאר ל'נצח שם. בברכת שנה טובה, אישה שמתגעגעת".
בהנחה שהמכתב אותנטי למרות אלמוניותו, הרי לפנינו דוגמא מוחשית לטענות הרב אבינר ואחרים. מצד שני, אני מכיר אישית מקרים שבהם האישה היא הדוחפת והיוזמת את נסיעת הבעל לאומן, ולא בגלל שקשה עליה נוכחותו לצידה בחג. היא מוכנה להתאמץ ואפילו לסבול כדי לאפשר לו את מה שבעיניה היא זכות גדולה.
(שמתם לב, אגב, לסתירה הפנימית במכתב? מצד אחד היא מאחלת לבעלה שיישאר באומן לנצח, מה שמעורר דאגה, ומצד שני היא מתגעגעת, כלומר בכל זאת יש תקווה…)
ולסיכום, בעלים יקרים, אל תשכחו לשקול גם את הצד הזה לפני שאתם מחליטים לנסוע מהבית בחג, לאומן או לכל מקום אחר. וכשמדובר ברגלים, כבר שיבח התנא הגדול רבי אליעזר את העצלנים, המוותרים על ראיית פני רבם ונשארים בביתם כדי לשמח את נשותיהם.
הצדיקים הטהורים ועיתונות ביקורתית
דברי ביקורת על אישיות ציבורית שפרסמתי כאן לפני מספר שבועות נתקלו בתגובות מעורבות. מצד אחד קיבלתי תשבחות על הביקורת לגופה, וגם על שהגנתי על כבודו של הרב אבינר. מצד שני, היו שהעירו כנגד דברים אלו, וגם כנגד דברים אחרים שפורסמו בעיתון, כי מן הראוי לראות רק את הטוב, ללמד זכות, לכתוב רק על דברים חיוביים וכו'. היו שבאו בטענות הלכתיות, שהרי ההלכה היהודית אוסרת לדבר בגנות אדם מישראל גם כשהעובדות המסופרות הן אמת. רבים מצטטים בהקשר הזה את דבריו המפורסמים של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה".
השבתי אז בקצרה במדור המכתבים והבטחתי תשובה נרחבת יותר בעתיד, אז הנה התשובה הנרחבת.
למבקשים ללכת בדרך הראי"ה קוק אקדים הערה קטנה. יצא לי לפגוש כמה צדיקים טהורים הדבקים בדרך הראי"ה, ובאמת מקפידים שלא לקבול על שום רשעה. הם לא ידברו נגד איש. אפילו לא נגד אישי ציבור המחטיאים את הרבים, הנלחמים בכל עניין בעל ערך דתי, המתחבקים עם רוצחינו, המוסרים את נחלת ישראל לזרים וכדומה. כאמור, הם צדיקים טהורים שאינם קובלים על על המעשים הכי מקוממים של הרשעים הכי גדולים. יש רק דבר אחד שהם כן קובלים עליו: הם קובלים, ועוד איך, על הצדיקים הקצת-פחות-טהורים, כאלה שהם בסדר בכל דבר, רק שאינם נמנעים מלקבול על הרשעה. זכורים לי כמה צדיקים טהורים שלא נמנעו מלכנות בכינויי גנאי את אחד השדרנים הבולטים בערוץ שבע, רק בגלל מנהגו לצאת בחריפות נגד אנשי השמאל. אז חברים יקרים, אם החלטתם להיות צדיקים טהורים, תלמדו מהרב קוק שהתייחס בכבוד גם לחרדים, למרות שלא אימצו את דרכו בעניין היחס לחילונים ולמפעל הציוני.
למען האמת, קשה לעמוד על שיטתו המורכבת של הרב קוק בעניין רק מתוך פתגם אחד. הנה למשל, מעשה המובא בספר 'גדול שימושה' (זכרונות הרב רמר על הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, סעיף ל"א): אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא (הרב צבי-יהודה. ע.ש.)כנגד שני שרים בצורה בוטה, וקיבל מכתב מאשת אחד השרים ובו טענה: אביך (הראי"ה קוק) לא היה מתנהג כך. אמר לי: כל אחד זוכר את אבא כפי שנעים לו לזכור. שאבא היה טוב כולם זוכרים, אבל כשאיתמר בן אב"י התבטא כנגד הלאומיות הישראלית התפרסם למחרת בכל חוצות ירושלים על לוחות המודעות "בן אב"י בלום פיך", חתום אברהם יצחק הכהן קוק. את זה (אמר הרב צבי-יהודה) לא זוכרים.
כללית, אני מאוד בעד עיתונות חיובית המספרת בעיקר על הטוב ובכך מחזקת אותו. בכל זאת, ברור לי שאסור לנו להימנע מלהשתמש בכוח המדיה על מנת להילחם במעשים פסולים, בתופעות שליליות, או באישי ציבור שהשפעתם רעה. המציאות מוכיחה שלביקורת חריפה יש כוח והשפעה, אפילו כשאינה צודקת, ובוודאי כשהיא צודקת. אי אפשר לתת מונופול על הכוח הזה רק למי שהם נטולי זיקה לערכי היהדות ושמירת הלשון. לא ייתכן שיוסי שריד יוכל, למשל, ללכלך על אפי איתם ולעצור את קידומו בצבא, ואנחנו לא נוכל לספר על מוזרויותיו של שריד ובכך לתרום לצמצום השפעתו.
נכון, העיסוק הזה עלול לפגוע בנקיות הדעת. מי שפונה לעבודה עיתונאית נאלץ לוותר על האפשרות להיות צדיק טהור שאינו קובל על הרשעה. הלוואי שנזכה להיות סתם צדיקים. אין ברירה, מוכרחים להיות כמה צדיקים לא טהורים שיעשו את העבודה גם בשביל הצדיקים הטהורים. אני יכול להחמיר על עצמי ולהבליג על התקפות אישיות נגדי. כשמישהי פרסמה נגדי מאמר השמצה מכוער ב'מקור ראשון' הבלגתי ולא עניתי לה, למרות שיכולתי להשיב לה בהתקפה אישית כך שתתבייש להראות את פניה בציבור. אבל כשמדובר בעניינים ציבוריים צריך להילחם.
יהיו שיטענו שלהסברה חיובית יש יותר השפעה. דבר בעד הדברים שאתה מאמין בהם ולא נגד אלו שמפריעים להגשמתם. למעשה, הניסיון מוכיח שאין בזה כללים מוחלטים. כשמדובר בנטרול השפעתה המזיקה של אישיות ציבורית, אין לי ספק שלרוב הדרך היעילה היא להציג את השלילה שבאותה אישיות. וכדי שהדברים יהיו אפקטיביים יש להשתמש בכל הכלים, כמו סאטירה חריפה, דימויים משעשעים, משחקי מילים ועוד. כל עוד הצד השני פועל חופשי בשיטה הזאת (תקשיבו קצת ליוסי שריד), אסור שאוהבי התורה והארץ יכבלו את ידי עצמם מלהשתמש בנשק הזה.
תאמרו: טוב ויפה, אבל בתנאי שזה לא נגד ההלכה. אני מסכים. אלא שגם בהלכות לשון הרע, כפי שכתבתי בעבר, יש מציאויות שבהן מותר וראוי למתוח ביקורת פומבית על מי שנוהג שלא כראוי. הקשיבו, למשל, לרמב"ם: (הלכות דעות פרק ו' הלכה ח'): "בדברי שמים, אם לא חזר בו (החוטא, לאחר שהוכיחוהו) בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל". מבזים ומקללים אותו, אמר הרמב"ם.
לא באתי להציג כאן תמונה הלכתית שלמה. תלמידי החכמים שביניכם יכולים לחסוך את הציטוטים הנגדיים, שאני מודע לקיומם. גם לא הייתי רוצה שמישהו יסתמך על הדברים שלי כאן כדי להתיר לעצמו משהו. אחרי הכל מדובר באיסורים חמורים, ומי שאינו בקיא מוטב שיחמיר על עצמו עד שילמד.
שורה תחתונה, תנאי ההיתר לדבר לשון הרע לתועלת בחברה דמוקרטית הם מסועפים ומסובכים, ואין אפשרות לכלול אותם במסגרת הזו. את דרכי שלי בנושא הזה גיבשתי מתוך לימוד ומחשבה רבים, ואם נגזים וניסחף – תסמכו על רבני ערוץ שבע שיעירו לנו על כך.
הצרכים הפוליטיים של פואד עולים לנו בדם * להישאר לבד כשהבעל באומן * שוביניזם נשי, יש כזה דבר * האם צדיקים טהורים יכולים להיות עיתונאים?
לפני קצת יותר משבוע בישל לנו פואד את מה שכונה "הסכם עזה ובית לחם תחילה": בתמורה לנסיגת צה"ל מעמדותיו התחייבו הפלשתינים לתת בעצמם מענה לטרור באזורים אלו. הצלחת המהלך אמורה הייתה להוביל לנסיגות דומות בגזרות אחרות.
בימין זעמו על עצם חידוש המשא ומתן עם נציגי ערפאת, לאחר שאפילו בוש הבין שהגיע הזמן להוציא אותו ואת אנשיו לפנסיה. שרון התייחס לכל העניין בציניות: מצד אחד ביטול של הרעיון, מצד שני התחשבות באינטרס הפוליטי של שותפו, פואד.
מה שמדהים עם פואד זה שהוא אפילו לא מנסה לטשטש את הכוונות הפוליטיות של צעדיו. מצנע צובר כוח? זה הזמן למשא ומתן. רמון מתחזק? מפנים מאחזים. צעדים מדיניים וביטחוניים מוכתבים על ידי האינטרס הפוליטי הפנים-מפלגתי.
כצפוי, הסכם עזה בית-לחם היה כישלון מהדהד. פעולות הטרור בעזה לא פסקו לרגע וירי המרגמות נמשך. צה"ל חזר וביתר את רצועת עזה, לא לפני ששני חיילי צה"ל, סגן מאלק גריפאת וסמל אביעד דותן, נהרגו מאש הפלשתינים. סביר שנסיגת צה"ל הקלה על מלאכתם של המחבלים.
פואד טוען שהצורך להגן על מאחזים מקשה על צה"ל. ומה עם כל אותן הקלות שנעשות בהתאם לצרכיו הפוליטיים? זה לא מקשה?
כך או כך, המהלך הפוליטי של פואד עלה יפה, והוא שב להוביל בגדול בסקרים מול מצנע. עכשיו צריך לטפל באיום של רמון. מה לגבי פינוי של כמה מאחזים?
הופתענו ולא הופתענו
הופתענו לטובה מנחישותו של שר הפנים אלי ישי, שעמד על זכותו וחובתו לשלול אזרחות מערבים ישראלים תומכי טרור. נכון לשעת סגירת הגיליון, ישי לא התקפל נוכח לחצים של גופי שמאל המתקראים ארגוני זכויות אדם, ואפילו לא נבהל משבט לשונו של יוסי שריד. חזק וברוך.
לא הופתענו משתיקתם מקטינת-הראש של סופרי ישראל על העוול שנעשה לאהרון מגד בפרשת פרס אמ"ת. איש הרוח והמצפון ס. יזהר לא הודיע על נכונות לתת למגד את מחצית הפרס המגיעה לו. סופרים אחרים, שיש להם דעה בכל נושא ציבורי, שותקים על מה שקורה במגרשם הביתי. אולי הם חוששים שמחאה שלהם תמנע את זכייתם בפרס בשנים הבאות?
שוביניזם נשי
ביום סגירת הגיליון הקודם פרסם 'ידיעות אחרונות' בהרחבה נתונים ששחררה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אוכלוסיית ישראל, לרגל ראש השנה. בין השאר התבלט הנתון לפיו על כל 1000 נשים בישראל יש רק 964 גברים. ההשלכה המיידית המדאיגה היא שכל עוד חרם דרבנו גרשום עומד בתוקפו נגזר על למעלה מ3- אחוז מהנשים להישאר ללא בן זוג.
בצעד חריג של עורכי 'ידיעות' הוצמד לחומר האינפורמטיבי הגיג מאת עדי פולק תחת הלוגו 'מבט נשי'. את פולק מדאיג היבט אחר של הנתון הסטטיסטי. היא חוששת שמיעוט הגברים יהפוך אותם למצרך מבוקש, ויגרום לאי-אלו נשים להתאמץ יותר מדי כדי להשיג לעצמן אחד מהמין הנדיר הזה. "לאף אחד מהגברים לא צריך לתת את הכוח שנותן להם השוק בגלל שההיצע קטן מהביקוש", מתרה פולק בבנות-מינה, ומגנה את המצב בו "רווקים בינוניים ומפונקים זוכים לשלל הצעות וחיזורים מנשים רק בגלל מצבם האטרקטיבי כמצרך נדיר על המדפים".
עדי פולק קובעת שהבעיה האמיתית עם הגברים זו לא כמותם הלא מספיקה אלא איכותם הלא מספקת. רק מעט מהם, היא קובעת, הצליחו להשתחרר מ"המגבלות שאיתן הן (השגיאה במקור) נולדו". את תופעת ריבוי הנשים מפרשת פולק בעזרת ווריאציה לבדיחה ישנה: הבורא הגיע למסקנה שהשבלונה הנשית מוצלחת יותר, והחליט להיפטר אט-אט מהטיוטה הגברית.
הקטע השנון הזה הוא לא פמיניזם אלא שוביניזם נשי. למרות ההומור המרכך, אין ספק שבדבריה של עדי פולק יש הד להשקפתן של פמיניסטיות רבות המאמינות, גם אם לא יודו בכך, לא בשוויון בין המינים אלא בעליונות האישה. בדומה לכך, תסכימו או לא, לא מעט מאוהבי בעלי החיים ומפעילי הארגונים השונים למענם מאמינים בעומק ליבם בעליונות המוסרית של בעלי החיים, הטבעיים והתמימים, על בני המין האנושי הערמומים והאנטיפתים.
אנשי 'ידיעות' לא טרחו לאזן את המבט הנשי של עדי פולק באיזשהו מבט גברי, ולא במקרה. הנרטיב הפמיניסטי כה השתלט על חיינו, עד שכתיבה הומוריסטית המתקבלת כחיננית ומשעשעת כשכותבת אותה אישה, הייתה נחשבת מגושמת, מבזה ולא ראויה לדפוס אילו נכתבה מהצד הגברי.
איכשהו נדמה לי שגם במצב הסטטיסטי הנוכחי גברים מוכנים להשקיע הרבה כדי להשיג אישה טובה. נשים שיושפעו מהגישה של כותבות כמו עדי פולק עלולות בסוף להישאר לבד, וחבל.
אומן
בשבוע שעבר כתבתי כאן על מנהג חסידי ברסלב לחגוג את ראש השנה באומן, ועל הביקורת שנמתחה על כך שהנסיעה כרוכה בעזיבת האישה והילדים לבדם. בין השאר הבאתי את הבדיחה הנפוצה בין הנוסעים ולפיה משמעות 'אלול' בראשי תיבות היא 'אני לאומן ואשתי להוריה'. בתגובה הגיע לשולחני המכתב עלום-השם הבא:
"לעמנואל שילה שלום רב! כאישה שבעלה נסע לאומן והשאיר אותה להוריה, הייתי דורשת את 'אלול' קצת אחרת: א'תה ל'אומן ו'תישאר ל'נצח שם. בברכת שנה טובה, אישה שמתגעגעת".
בהנחה שהמכתב אותנטי למרות אלמוניותו, הרי לפנינו דוגמא מוחשית לטענות הרב אבינר ואחרים. מצד שני, אני מכיר אישית מקרים שבהם האישה היא הדוחפת והיוזמת את נסיעת הבעל לאומן, ולא בגלל שקשה עליה נוכחותו לצידה בחג. היא מוכנה להתאמץ ואפילו לסבול כדי לאפשר לו את מה שבעיניה היא זכות גדולה.
(שמתם לב, אגב, לסתירה הפנימית במכתב? מצד אחד היא מאחלת לבעלה שיישאר באומן לנצח, מה שמעורר דאגה, ומצד שני היא מתגעגעת, כלומר בכל זאת יש תקווה…)
ולסיכום, בעלים יקרים, אל תשכחו לשקול גם את הצד הזה לפני שאתם מחליטים לנסוע מהבית בחג, לאומן או לכל מקום אחר. וכשמדובר ברגלים, כבר שיבח התנא הגדול רבי אליעזר את העצלנים, המוותרים על ראיית פני רבם ונשארים בביתם כדי לשמח את נשותיהם.
הצדיקים הטהורים ועיתונות ביקורתית
דברי ביקורת על אישיות ציבורית שפרסמתי כאן לפני מספר שבועות נתקלו בתגובות מעורבות. מצד אחד קיבלתי תשבחות על הביקורת לגופה, וגם על שהגנתי על כבודו של הרב אבינר. מצד שני, היו שהעירו כנגד דברים אלו, וגם כנגד דברים אחרים שפורסמו בעיתון, כי מן הראוי לראות רק את הטוב, ללמד זכות, לכתוב רק על דברים חיוביים וכו'. היו שבאו בטענות הלכתיות, שהרי ההלכה היהודית אוסרת לדבר בגנות אדם מישראל גם כשהעובדות המסופרות הן אמת. רבים מצטטים בהקשר הזה את דבריו המפורסמים של הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה".
השבתי אז בקצרה במדור המכתבים והבטחתי תשובה נרחבת יותר בעתיד, אז הנה התשובה הנרחבת.
למבקשים ללכת בדרך הראי"ה קוק אקדים הערה קטנה. יצא לי לפגוש כמה צדיקים טהורים הדבקים בדרך הראי"ה, ובאמת מקפידים שלא לקבול על שום רשעה. הם לא ידברו נגד איש. אפילו לא נגד אישי ציבור המחטיאים את הרבים, הנלחמים בכל עניין בעל ערך דתי, המתחבקים עם רוצחינו, המוסרים את נחלת ישראל לזרים וכדומה. כאמור, הם צדיקים טהורים שאינם קובלים על על המעשים הכי מקוממים של הרשעים הכי גדולים. יש רק דבר אחד שהם כן קובלים עליו: הם קובלים, ועוד איך, על הצדיקים הקצת-פחות-טהורים, כאלה שהם בסדר בכל דבר, רק שאינם נמנעים מלקבול על הרשעה. זכורים לי כמה צדיקים טהורים שלא נמנעו מלכנות בכינויי גנאי את אחד השדרנים הבולטים בערוץ שבע, רק בגלל מנהגו לצאת בחריפות נגד אנשי השמאל. אז חברים יקרים, אם החלטתם להיות צדיקים טהורים, תלמדו מהרב קוק שהתייחס בכבוד גם לחרדים, למרות שלא אימצו את דרכו בעניין היחס לחילונים ולמפעל הציוני.
למען האמת, קשה לעמוד על שיטתו המורכבת של הרב קוק בעניין רק מתוך פתגם אחד. הנה למשל, מעשה המובא בספר 'גדול שימושה' (זכרונות הרב רמר על הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, סעיף ל"א): אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא (הרב צבי-יהודה. ע.ש.)כנגד שני שרים בצורה בוטה, וקיבל מכתב מאשת אחד השרים ובו טענה: אביך (הראי"ה קוק) לא היה מתנהג כך. אמר לי: כל אחד זוכר את אבא כפי שנעים לו לזכור. שאבא היה טוב כולם זוכרים, אבל כשאיתמר בן אב"י התבטא כנגד הלאומיות הישראלית התפרסם למחרת בכל חוצות ירושלים על לוחות המודעות "בן אב"י בלום פיך", חתום אברהם יצחק הכהן קוק. את זה (אמר הרב צבי-יהודה) לא זוכרים.
כללית, אני מאוד בעד עיתונות חיובית המספרת בעיקר על הטוב ובכך מחזקת אותו. בכל זאת, ברור לי שאסור לנו להימנע מלהשתמש בכוח המדיה על מנת להילחם במעשים פסולים, בתופעות שליליות, או באישי ציבור שהשפעתם רעה. המציאות מוכיחה שלביקורת חריפה יש כוח והשפעה, אפילו כשאינה צודקת, ובוודאי כשהיא צודקת. אי אפשר לתת מונופול על הכוח הזה רק למי שהם נטולי זיקה לערכי היהדות ושמירת הלשון. לא ייתכן שיוסי שריד יוכל, למשל, ללכלך על אפי איתם ולעצור את קידומו בצבא, ואנחנו לא נוכל לספר על מוזרויותיו של שריד ובכך לתרום לצמצום השפעתו.
נכון, העיסוק הזה עלול לפגוע בנקיות הדעת. מי שפונה לעבודה עיתונאית נאלץ לוותר על האפשרות להיות צדיק טהור שאינו קובל על הרשעה. הלוואי שנזכה להיות סתם צדיקים. אין ברירה, מוכרחים להיות כמה צדיקים לא טהורים שיעשו את העבודה גם בשביל הצדיקים הטהורים. אני יכול להחמיר על עצמי ולהבליג על התקפות אישיות נגדי. כשמישהי פרסמה נגדי מאמר השמצה מכוער ב'מקור ראשון' הבלגתי ולא עניתי לה, למרות שיכולתי להשיב לה בהתקפה אישית כך שתתבייש להראות את פניה בציבור. אבל כשמדובר בעניינים ציבוריים צריך להילחם.
יהיו שיטענו שלהסברה חיובית יש יותר השפעה. דבר בעד הדברים שאתה מאמין בהם ולא נגד אלו שמפריעים להגשמתם. למעשה, הניסיון מוכיח שאין בזה כללים מוחלטים. כשמדובר בנטרול השפעתה המזיקה של אישיות ציבורית, אין לי ספק שלרוב הדרך היעילה היא להציג את השלילה שבאותה אישיות. וכדי שהדברים יהיו אפקטיביים יש להשתמש בכל הכלים, כמו סאטירה חריפה, דימויים משעשעים, משחקי מילים ועוד. כל עוד הצד השני פועל חופשי בשיטה הזאת (תקשיבו קצת ליוסי שריד), אסור שאוהבי התורה והארץ יכבלו את ידי עצמם מלהשתמש בנשק הזה.
תאמרו: טוב ויפה, אבל בתנאי שזה לא נגד ההלכה. אני מסכים. אלא שגם בהלכות לשון הרע, כפי שכתבתי בעבר, יש מציאויות שבהן מותר וראוי למתוח ביקורת פומבית על מי שנוהג שלא כראוי. הקשיבו, למשל, לרמב"ם: (הלכות דעות פרק ו' הלכה ח'): "בדברי שמים, אם לא חזר בו (החוטא, לאחר שהוכיחוהו) בסתר, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל". מבזים ומקללים אותו, אמר הרמב"ם.
לא באתי להציג כאן תמונה הלכתית שלמה. תלמידי החכמים שביניכם יכולים לחסוך את הציטוטים הנגדיים, שאני מודע לקיומם. גם לא הייתי רוצה שמישהו יסתמך על הדברים שלי כאן כדי להתיר לעצמו משהו. אחרי הכל מדובר באיסורים חמורים, ומי שאינו בקיא מוטב שיחמיר על עצמו עד שילמד.
שורה תחתונה, תנאי ההיתר לדבר לשון הרע לתועלת בחברה דמוקרטית הם מסועפים ומסובכים, ואין אפשרות לכלול אותם במסגרת הזו. את דרכי שלי בנושא הזה גיבשתי מתוך לימוד ומחשבה רבים, ואם נגזים וניסחף – תסמכו על רבני ערוץ שבע שיעירו לנו על כך.