השאלות על מאבקי כוח מספקות הזדמנות לתקן תפיסה מוטעית שרווחת בתחום גידול הילדים. הן מאפשרות שינוי בראייה ובחשיבה, וכתוצאה מכך הם יכולים להיות לצד ילדיהם בהרמוניה ולא במלחמה מולם.
ילדים לא מתנגדים לנו כדי להשתלט עלינו. הם לא עושים "דווקא" כדי להראות לנו שיש להם יותר כוח מאיתנו. ילדים מונעים על ידי אינסטינקטים, רגשות ודחפים שמשרתים את התפתחותם. אחד האינסטינקטים שמשרת את התבגרותו של הילד הוא רצון נגדי.
לילד אין רצון חזק, כפי שחושבים, אלא יש לו רצון נגדי חזק, מכיוון שעדיין חסר לו רצון מפותח, רצון אמיתי על מטרותיו, עדיפויותיו, יעדיו, ערכיו, דעותיו, רעיונותיו ואמונותיו. יעברו עוד כמה שנים עד שהילד יגדיר את הרצון האמיתי שלו, ועד אז הוא צריך לדחוף הצִדה את רצונותיהם של אחרים. הצורך ברצון הנגדי נחלש ככל שהאדם מגלה ומגדיר את רצונותיו האמיתיים.
בנוסף לכך שהוא עוזר לילד לגלות את העצמיות שלו, יש לרצון הנגדי עוד תפקיד. הוא משרת את היקשרותו של הילד להוריו, כי הוא מונע מהילד לקבל את הנחיותיהם של אנשים זרים, שלא אמורים להשפיע עליו. רק הוריו יכולים לטפל בו, לכוון אותו ולמנות אחרים לקבל אחריות על ילדיהם, כמו סבא וסבתא או המורים בבית הספר.
הרצון הנגדי מגן על מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם. מבחינת הילד, רק אימא או אבא (או מבוגר אחר שהילד מחובר אליו באופן רגשי) יכול להגיד לו מה לעשות. זו דווקא הדרך של הטבע לשמור על סמכות ההורה. אנחנו לא רוצים שילדינו ילכו אחרי ההנחיות של כל אחד אחר. עלינו לטפח היקשרויות נכונות ועמוקות עם ילדינו ולשמור עליהן לאורך כל השנים, כדי לעקוף את הרצון הנגדי ולכוון את ילדינו בקלות. ההורה יכול לחיות עם הרצון הנגדי של הילד ולמלא את תפקידו הראשי לעזור לילדיו לגדול ולהתבגר, כשהוא מבין את הדינמיקות האלה.
כשההורה נתקל ברצון הנגדי של הילד ומפרש את ההתנהגות של הילד בצורה מעוותת, מתחוללת דרמה. אני זוכרת סיפור של אם אחת שלא סבלה את הרצון הנגדי של בתה. הילדה בת התשע לא רצתה להתקלח, לא רצתה לעזור בבית, לא רצתה להכין שיעורי בית ולא רצתה לשתף פעולה עם המורה הפרטית בחוג מסוים. לילדה היה רצון נגדי חזק ביותר – שמשמעתו שהיא הרגישה לחץ וכפייה מהפקודות של אמהּ ושל כל מבוגר אחר.
כשהיא התנגדה לבקשתה של אמה, אמה לחצה עליה עוד יותר, והרצון הנגדי של הילדה התחזק עוד יותר. האֵם התעצבנה, כעסה, צעקה, התעקשה ואפילו היכתה את בתה, במחשבה שהיא חייבת לנצח במאבק ולהראות לה שהיא יותר חזקה ממנה. זה לא מאבק על כוח, זה רצון נגדי של הבת מול רצון נגדי של האם. לא הייתה לאם יכולת להוביל את בתה מכיוון שהיה חסר לה כוח ההיקשרות כמקור ההשפעה שלה כהורה.
הורה שרוצה להימנע מהדרמה הזאת, או לצאת ממנה כשהוא נמצא בה, מבין שהרצון הנגדי מתעורר כשהילד מרגיש תחושת לחץ וכפייה, שמורגשת כשחסרה מערכת יחסים נכונה בין ההורה לילד. הרצון הנגדי מתעורר פחות כאשר הילד בהיקשרות נכונה. קל יותר להורה להפעיל את האינסטינקטים של הילד לקבל את הנחיותיו. בנוסף לכך, בזכות ההיקשרות הנכונה הילד מתקדם בתהליכי ההתבגרות והופך לאדם שמתחשב בצרכים וברצונות של אחרים, גם כשהוא חושב על הצרכים והרצונות שלו עצמו, מפני שהרצון הנגדי פחות נצרך.
כשהורים מזהים אצל ילדיהם רצון נגדי חזק, הפתרון הוא לא להראות לילד מי יותר חזק, אלא לסגת מהעמדה של חוסר כוח והשפעה ולהתחיל את העבודה כהורה מההתחלה – להגביר את ההיקשרות, שהיא המקור של הכוח להיות הורה, לצמצם את הלחץ והכפייה, לעקוף את הרצון הנגדי ולהפעיל את האינסטינקט של הילד להיות טוב למען הוריו.
לשמחתה של האם של בת התשע, הדרמה נגמרה כאשר מערכת היחסים חזרה למיטבה.
פורסם בפנימה