כל שנה מחדש
כל שנה מחדשצילום: שאטרסטוק

הרכב עולה בעליות לירושלים, עיר הקודש. העיר שחוברה לה יחדיו. העיר שבה נמצאת אבן השתייה - תשתית עולמנו. העיר שבה שוכן הבית החרב שאנו מצפים לכינונו מחדש. אני נוסעת אל חופה מיוחדת, זוג מיוחד. זוג שזכה שיקויים בו "וייחן שם ישראל". כמה אחדות הלבבות יש בחופה זו. כמה אנשים נתנו מעצמם ומתפילתם ליום מיוחד זה. כל אחד ביכולותיו, מי מרבה מי ממעיט, אבל כולם כיוונו את לבם לשמים.

אולם פשוט ונעים, תחושת התרגשות באוויר. כלה צעירה מרוגשת יושבת על כיסא הכלה. מבטה נעוץ באיש שעומד להיות שלה. בבחיר לבה. חששות רבים, התרגשות גדולה, מתח, ציפייה. הכול הכול מורגש בעיניה המביטות בו. והוא צועד לעברה בשקט, מבויש, סומק על פניו. הוא רואה רק אותה, רק היא בעולמו. צעד צעד הוא מתקדם לעברה. הלהקה מנגנת והשקט והרגש נשמע יותר מהכול.

גם אנחנו יושבות על כיסא הכלה, כבר יותר מארבעים יום. ישיבה שכולה עבודה, התבוננות, עשייה, שינוי. מתקשטות ומכינות את עצמנו לקראת הרגע הזה, שבו נראה אותו צועד אלינו ובא להזמין אותנו אל ביתנו. כל יום השתדלנו, ספרנו, ציפינו, והנה עוד רגע זה קורה.

הוא כבר ממש מולה, עיני כול מביטות בהם ודמעות התרגשות מציפות את כולנו. ידיו רועדות קצת בזמן שהוא אוחז בהינומה ומוריד אותה על פני כלתו. הוא לוחש לה, היא מחייכת. סודות עליונים.

מקושטות במיטב מידותינו, מוכנות ומשתוקקות לרגע האיחוד, לרגע ההתקדשות. ההינומה מכסה את פנינו ועוזרת לנו להתמקד פנימה, עוד רגע אנחנו שם. צעדים אחרונים בתוך השבוע המלכותי האחרון. החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד והיסוד כבר עמנו, כמה שיכולנו, כמה שהבנו. והמלכות לקראת השתלמותה.

מלווה בשירה, ניגון וריקוד הוא פונה אל עבר החופה. עומד שם וממתין לה שתעשה את דרכה האחרונה שלה אליו. הוא את שלו כבר אמר ועשה, עכשיו הוא ממתין רק לה. והיא כולה עטופה, מלווה במעגל תפילה, צועדת נרגשת, רועדת אליו.

צעד צעד, התקדמנו. כל כך חיכינו לרגע הזה. כל חיינו מנותבים אליו, מכאן והלאה זה יחד. אין יותר אני, אין יותר אתה. יש אנחנו. יש שלם. כמה געגועים וכיסופים קדמו ליום זה. כל מה שעברנו בדרך שמור בתרמיל חיינו. כל לבנה שהוספנו לבניין הפרטי שויפה ונוקתה, דוקדקה והתבררה.

כולם מביטים בה, היא כבר בתוך החופה. עומדים זה לצד זה, פניה מכוסות, ידיה מלטפות את שמלתה בהתרגשות מבוישת. אימהות אוחזות נר המאיר ולהבתו מרקדת, מקיפות יחד איתה את החתן, סיבוב ועוד סיבוב.

***

שקט. לא ציפור, לא רוח מנשבת. קול דממה מלא חיים. אין עולם, אין היום, אין מחר, יש רק אותנו. הוא עומד כולו מלא הוד והדר, זוהר באור שמימי, ואנחנו בתוך הסיבוב, הנשמה מרקדת, זוהרת, שבע טבעות של אור. שבע טבעות של חיבור, שבעה לבושים, שבעה רקיעים, שבע שבתות תמימות של ציפייה, התרגשות, השתוקקות, שבע ברכות, והיינו אחד.

כל שנה זה קורה מחדש. הוא בא ומזכיר לנו שרק אותנו הוא רוצה, שרק בנו הוא בוחר, שרק אלינו הוא מצפה. כמה הוא אוהב.

כל שנה, כל שנה זה קורה מחדש. אנחנו מתכוננות, אנחנו מתרגשות, אנחנו משקיעות בתוכנו כדי להיות יפות באמת, ולא רק מבחוץ. כמה אנחנו אוהבות.

כל שנה זה קורה ואנחנו צועדות שבעה שבועות, שבע שבתות של מלכות מכל סוג. ארבעים ותשעה ימים שמתכווננים אל הרגע הזה. ועוטות את תכשיטינו ומתקשטות למענו, רואות רק אותו, רוצות רק בו.

כל שנה אנחנו זוכות להתחתן מחדש. וכל שנה זה עמוק יותר, מלא יותר, חכם יותר, טוב יותר ומלא בעוד הרבה יותר אהבה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי