הקיץ מתקרב בצעדי ענק ואיתו גם חופשת הקיץ. יש הרבה דברים שאפשר לעשות בחופשת הקיץ, אבל בפרשת השבוע, פרשת שלח לך, אנו נפגשים עם אחת החוויות המרכזיות של חופשת הקיץ והיא הטיול בארץ ישראל.
אם ננסה לנתח את מה שהתרוצץ בראשם של המרגלים, נגלה שהם היו טיילנים לא קטנים. המרגלים מסיירים בארץ ושואלים את עצמם: מנין שואב עַם כוח להילחם בעד ארצו? אצל אומות העולם ארץ נקראת מולדת – היא הולידה אותם. "כאן סבא שלי גדל וכאן אבא שלי נטע עץ", זוהי "אמא אדמה" שלנו. העבר החווייתי הוא הכוח המניע. אם זהו אכן המבט, המרגלים מביטים על ארץ ישראל והם לא רואים בה מולדת. מבחינתם, עברם המשותף התגבש במצרים ולאחר מכן במדבר. נכון שאבותיהם אי שם בעבר הרחוק ישבו פה בארץ, אך להם עצמם, בזיכרון הקולקטיבי הקרוב, אין שום חוויות משותפות מארץ ישראל להתרפק עליהן. כאן לא היה ביתם: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד) – שם לפחות גדלנו, שם לפחות יש לנו זיכרונות, נעימים יותר או פחות; למי יש כוח להילחם על כברת ארץ חדשה שכבר באו אחרים ותפסו אותה?
הם באמת צודקים! מי שמנסה לבנות את הזיקה לארץ ישראל על חוויות אקזוטיות של טיול, על נופים יפים ועל גיבוש סביב המדורה נוסח הפלמ"ח ושירי רחל – יגלה עד מהרה שיש לחוויות הללו טווח נשימה קצר מאוד. תחושה טיילנית המבוססת על זיכרונות של ציונות בת מאה וחמישים שנה – לא נותנת מספיק מוטיבציה.
לב הקשר – בית המקדש
הכיוון צריך להיות אחר. מיד אחרי תיאור חטא המרגלים, הפסוקים בפרשת שלח לך מדברים על הבאת קורבנות למשכן (במדבר טו). אנו לומדים מכאן דבר חשוב: הקשר שלנו לארץ ישראל איננו מבוסס רק על נוסטלגיה רגשית של עבר משותף או של הווה חווייתי אלא על עתיד, על בית המקדש. כדוגמת קשר נישואין, שבו היחסים בין האיש לאישה אינם מושתתים על חוויות עבר משותפות, אלא על קשר נפשי שילך ויופיע בפועל בעתיד – כך אנו קשורים לארץ הזאת לא רק בגלל ש"כיף לחיות פה", כי "יש פה אחלה נוף", ובגלל ש"כילד שכשכתי רגליים בכינרת" - אלא שבינינו ובין הארץ קיים קשר נשמתי עמוק שיופיע במילואו בעתיד, בבניין בית המקדש. ביעד משותף של קדושה.
כיצד בונים קשר מסוג זה? בקורבן! לא במקרה הפסוקים בפרשת שלח לך מדברים על הקורבנות. קורבן משמעותו קירבה והקרבה, קורבן זה התמסרות. בעבודת הקורבנות קיים ממד המכונה בלשון חוכמת הנסתר "עליית העולמות" (שער המצוות, צז‑קב) – הקורבנות וכלי המקדש מגיעים מהדומם, החי והצומח, והם משמשים לעבודת הקודש וכמאכל לכוהנים.
הרעיון הוא כזה: כאשר בעל החיים לדוגמה מתעכל בקיבת הכהן, הוא משתדרג ועולה ממדרגת חי למדרגת אדם. האכילה מרוממת את צדדיו התחתונים של הטבע - על ידי עיכולם והפיכתם לחלק אורגני מגוף האדם בעל צלם האלוקים - ומעגנת אותם בממד הרוחני הרחב והכללי: "כי שלמות האוכל... להחזיר הענף שישוב אל השורש" (הרמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות, לב, יז).
כך גם סוגי המתכות השונים ששימשו בבית המקדש: נחושת, זהב, כסף וכדומה. הם נלקחים מגולמיותם הדוממת ומתחברים לעבודה הרוחנית. עבודת המקדש בכלל ועבודת הקורבנות בפרט תפקידן לרומם בצורה אבולוציונית את המציאות, באמצעות לקיחת יסודות נחותים והעלאתם אל דרגה של קדושה. בימינו אין לנו היכולת לגעת בממדים הללו בלי היסוד הפראי, ולכן תיקנו לנו חכמים תפילה במקום הקרבת הקורבנות, אולם גם התפילה עניינה הבעה סוערת של הרגש האנושי והעלאתו לממד האלוקי.
שורש המילה קורבן הוא קר"ב. היכולת להתקרב אל הבורא היא היכולת להתקרב אל עצמנו בכל המובנים, הרוחניים והארציים. תקופת חופשת הקיץ או בין הזמנים היא תקופה נהדרת שבה אפשר לפתח עבודת ה' מסוג אחר, מעולם אחר. להתקרב אל ה' בכל מדרגות האישיות שלנו. בקיץ יש הזדמנות לחוות חוויות לא מתוך מסגרת כפייתית שבהכרח מולידה חוסר הזדהות, אלא מתוך חופש בחירה; מתוך התמסרות מוחלטת למה שאנחנו מאמינים בו. טיול, בילוי, גיבוש – החופש הוא בדיוק הזמן לכל הדברים הללו, רק שיש כאן הזדמנות לעשות אותם מתוך מניע עמוק הרבה יותר – מתוך הבנה והזדהות שאנו עושים כאן את רצון ה'.
לא במקרה חופשת הקיץ – חודשי סיון-תמוז-אב – היא ההקדמה לחודש אלול העומד אחר כותלנו: שבועות ארוכים של בנייה עצמאית של סדר יום פרטי ומשפחתי, משמעת עצמית, קצת יותר זמן פנוי ללימוד תורה, יציאה מהשגרה, תפילה יותר מרוכזת, העמקת הקשר לארץ ישראל, התחדשות ומילוי מצברים – כל אלה מאותתים לנו להתכונן לחודש שבו המלך יוצא לשדה ומצפה לנו, רק שנבוא.