אני זוכרת את היום, לפני עשרים וארבע שנים, כאשר סידרתי את החדר של שני הבנים הצעירים שלי, בני שבע וחמש, ומצאתי מתנה עטופה מאחורי מיטתו של בן השש.
מיד הבנתי שהוא השתמש בחשבון שלנו בחנות 'היער הקסום', הנמצאת סמוך לבית, בסוף הרחוב. הוא הסתיר את המתנה בחדרו בכוונה כדי להפתיע אותי ליום הולדתי. כולנו אהבנו את החנות הזאת, שהייתה גדושה בכלי כתיבה, בחומרי מלאכה ובמתנות. לא סיפרתי לו על הגילוי, כי לא רציתי לקלקל את ההפתעה. יותר מזה, התרגשתי כשחשבתי על התלהבותו וכוונותיו הטובות.
כן, לילדים יש כוונות טובות ואנחנו יכולים לסמוך עליהם. הם מתכוונים לרצות את הוריהם ולשמח אותם. הם רוצים להיות גדולים, דומים לנו. הם רוצים לשאת באחריות, לתפוס את ההגה ולשבת במושב הנהג. הם אוהבים להתנסות בעולם של המבוגרים, והחוויה ללכת לחנות ולקנות מתנה, ממתק או משחק היא רק דוגמה אחת לניסיונם לפעול בעולם המבוגרים.
כשאחד הבנים שלי היה בכיתה ד', ראיתי שכבר יכולתי לסמוך עליו שילך לסופר בשכונתנו עם רשימת מוצרים וכרטיס אשראי. ללא ספק, ידעתי שהוא יהיה מסוגל לשאת באחריות, ייזהר עם הכרטיס ויקפיד להביא את מה שכתוב ברשימה.
מה הופך ילד לאחראי מספיק עד שאפשר לסמוך עליו עם כסף או כרטיס אשראי? זה לא פונקציה של גיל או לימוד. זה גם לא קשור לגנטיקה. יש משהו אחר שטמון בילד שצריך לצמוח מבפנים. יש פוטנציאל אנושי שיכול להתממש. זה גילוי ספונטני של התבגרות מתפקעת שמופיעה כמו נס.
כשהילדים צעירים, דחפים ורגשות מניעים אותם להתנהג בצורה אימפולסיבית. הם אינם יכולים לחשוב פעמיים או להתאפק כשרגש או מחשבה דוחפים אותם לפעולה מסוימת. אם הילד לא יתבגר (ואין זה מובן מאליו שההתבגרות מתקדמת), גם כנער או כאדם מבוגר הוא יישאר אימפולסיבי ומונע על ידי דחפים. רק בתנאים הנכונים, היכולת להתחשב ולקחת בחשבון גורמים שונים ומגוונים מתפתחת ומתקדמת.
השינוי הזה ביכולת של המוח מתחיל בין גיל חמש לשבע, או בילדים מאוד רגישים - בין גיל שבע לתשע. כשהיכולת לחשוב פעמיים מופיעה, אנחנו רואים שהילד יכול לקבל יותר אחריות. הוא יכול להתלבט, לשלוט בעצמו ולהתחשב. הוא יכול לזכור את הכוונות הטובות שלו גם כשמשהו אחר לוכד את תשומת לבו. זה בדיוק מה שראיתי בבני כשידעתי שהוא מסוגל לעשות קניות בסופר עם כרטיס האשראי שלי.
הבנה רגשית
השאלה היא, מה מונע מהילד לפתח את היכולת הזאת ואת הבגרות? למה התהליכים המניבים תכונות של אחריות והתחשבות נתקעים?
הרגש הוא מנוע ההתבגרות. כשהילד אינו חווה את הרגשות המרכזיים החיוניים להתבגרות, תהליכי ההתבגרות אינם יכולים להתקדם, הם תקועים. הילד צריך לב רך, הוא צריך להיות מסוגל לחוות את חוסר התוחלת של החיים.
זה לא עניין של הבנה, אלא עניין של חוויה רגשית. הוא צריך להרגיש את האכזבה והעצב כשהוא מאבד את הכסף שסבא נתן לו. הוא צריך לקלוט את האובדן באופן רגשי. אם הוא טוען שזה לא משנה, לא ממש אכפת לו, אז חסרה לו החוויה הרגשית שמבגרת אותו. אם הוא לא מרגיש את הסתירה והקונפליקט כשהוא הולך לתקוף את אחיו – מצד אחד הוא מתעצבן עליו ורוצה להכאיב לו ומצד שני הוא אוהב אותו ולא רוצה לפגוע בו – חסרה לו החוויה שמקנה לו שליטה עצמית, פרספקטיבה ואיזון. אם הוא לא מרגיש סיפוק ממערכת היחסים עם אמו ואביו, חסרות לו את החיוניות והתעוזה הנדרשות כדי לגלות את עצמיותו.
ילד שממוגן מרגשות פגיעים לא יכול לפתח בגרות. מוגן זה משהו חיובי. אנחנו רוצים להגן על ילדינו כדי שיהיו מוגנים, אבל אנחנו לא רוצים שיהיו ממוגנים. להיות ממוגן משמעו שאתה מנוסה מפני פגיעות ולא יכול לחוות רגשות. דווקא כשאתה מוגן, אתה כן יכול לחוות רגש.
היום אנחנו יודעים מה המפתח למידות טובות, למזג בוגר ולבגרות אמיתית. אפשר, אפילו הכרחי, לרכוש את המפתח הזה ולהשתמש בו כדי לשמור על הלבבות הרכים של ילדינו ולעזור להם לגדול.
דרך אגב, עד היום המתנה שקיבלתי מבני בן חמש עדיין מונחת על אדן החלון במטבח. שתי מלחיות צבעוניות בצורה של טבחים שמנמנים, שמחייכים אליי ומזכירים לי כל יום את בני הרך שמסר לי את לבו.
פורסם בפנימה