בשלושת השבועות נוהגים דיני אבלות, אבל לילדים שלי זה לא מפריע לרצות כל הזמן ללכת לים, לאכול גלידות, לשמוח וליהנות.
אני מנסה לשמור על איזון עדין, לזרום עם השמחה ולא להפיל עליהם הר כגיגית, אבל שכן יבינו וירגישו את הנוכחות של הצער בזמן הזה. אני לא יודעת עד כמה אני מצליחה, אבל לפחות אני משתדלת וסומכת על הקדוש ברוך הוא שיצרף מחשבה טובה למעשה.
אבל בעצם רציתי לדבר על הקיץ. ליתר דיוק, על הצניעות בקיץ. אני עוד טרייה בנושא ואולי עוד לא התרגלתי אליו, אבל בחיי, זאת מסירות נפש ממש. לא שיש לי רצון להסתובב עם גופייה, אבל לו יכולתי, הייתי קופצת לים הרבה יותר ממה שקורה בפועל. ובבקשה אל תדברו איתי על החוף הנפרד. במחילה, הוא מרגיש לי כמו כלא, או כלוב לקופים בגן חיות.
גדלתי באילת בזמן שהיה בה בית מלון אחד. סיני הייתה המגרש הביתי שלנו. הים בשבילי הוא רפואה, שמחה, חופש, חיים. כשגדלתי כל זה התעצם כשהתחלתי לגלוש. לצערי, כבר שנים לא עליתי על גלשן. לשמחתי, זה קרה מסיבה טובה של ההריונות והילדים. אבל הים נשאר בשבילי אוויר לנשימה, משהו שזורם לי בעורקים.
והנה עוד קיץ מגיע, ואיתו אתגר הצניעות. חם. השם, באמת כל כך חם ולח. אני יודעת שחלק מזה באשמתנו, כי לא שמרנו על האוזון כמו שצריך, אבל יש פה בעלות תשובה שממש מתבשלות. מה עם איזו רוח קרירה מדי פעם?
לפעמים אני לא מתאפקת והולכת לים בשיא הבלגן (כמובן, לא בשלושת השבועות), רק שעם בגד הים הצנוע שלי אני מרגישה קצת כמו חייזר. בפעם הראשונה שלבשתי אותו לפני כמה שנים, הבנים צחקו עליי שעות ולא הבינו למה אני נכנסת לים עם כל הבגדים. היום הם לא היו נותנים לי לצאת מהדלת עם ביקיני.
שביל האמצע, בין לתת לעצמי את האוויר שאני חייבת לנשמה ובין לעשות רצונו יתברך, מרגיש לי לפעמים כמו תאונת רכבת.
לכל בעלת תשובה יש את הנקודה שעליה היא צריכה יותר עבודה. אחת שונאת לעבוד במטבח, וכשמגיע יום חמישי היא ממש סובלת. אחרת מתייסרת מאיסור רכילות, בעצם זה לא פשוט לכולנו עם תשעה קבין של דיבור שלקחו הנשים. אחת ממש אוהבת את הגוונים שלה, וקשה לה עם כיסוי הראש. אצלי הים הוא בהחלט הנקודה המאתגרת והכואבת. וכשחם - זה ממש לא פשוט.
בכלל, למצוא את עצמי עם חולצה ארוכה זה סרט שלא תכננתי. חם! אבל אז אני מסתכלת על הבנות המתוקות שלי שברור להן איך מתלבשים, שחשוף זאת לא אופציה, וקצר מדי גם לא, ויש להן ביישנות טבעית כזאת שאני מוכנה ללכת במדבר סהרה עם אוהל שלם עליי, רק בשביל לשמור אותן ככה.
אנחנו גרים ברמת השרון, ואני רואה את הילדות מסתובבות בעיר עם מכנסונים קצרים (או אולי גרסה של תחתונים?) וגופיית בטן (חזייה?), בלי באמת להבין על איזה תדר הן עולות.
קודם כול, אני מקווה שלא אראה אותן יותר, כי כנראה עדיין קיימת בי ילדה עם מכנסון וגופייה, אחרת לא הייתי רואה אותן (מתורתו של הרב יהודה אשלג: בחוץ אנחנו פוגשים רק את מה שיש בתוכנו).
דבר שני, אני כולי תקווה שהצניעות תיהפך אצלי לטבע שני, ולא אחשוב שהחום מוגזם או שקשה לי, אלא אקבל בהכנעה את הזיעה, החום, המיגרנה וכל מה שיבוא. אולי גם איהנה מזה. שאדע באמת שאני בת של מלך, כל כבודי - פנימה. אמן.
פורסם בפנימה