חושך, שקט, דממה. העיר שחוברה לה יחדיו נצורה. מרכז העולם, תשתית הבריאה. מוקפת חומה. אין יוצא ואין בא.
כבר חודשים ארוכים שאין איש מגיע לפקוד, לפגוש, לראות. כבר חודשים ארוכים שרק תחושות כבדות מקננות. כבר חודשים ארוכים ששירת הלווים רפה עד מאוד, שכלי הניגון פורטים בכאב והצליל ממש כואב. כבר חודשים ארוכים שילדים הפסיקו להתרוצץ ברחובות בקולות צהלה. יש רק תחושת מועקה כבדה.
מביטה בעיר שלי, במקום ששקק חיים. בדלתות שהיו פתוחות תמיד והיום נעולות על בריח מפחד. במרפסות שעל פי הווילון הלבן ידעת אם כאן תוכל למצוא אוכל, שתייה, מחסה. והיום נשארו רק שרידים קרועים מתנפנפים ברוח. בעזובה, בלכלוך, בריח.
הוי, הריח. פעם היו מכירים בי שבת ירושלים אני על פי ריח הניחוח שהיה דבוק בעורי, בבגדיי, בישותי. והיום בת ירושלים בודדה אני. וריח אחר דבוק בי, של עזובה, של הזנחה. מי אני?
עמוד עשן ישר עדיין עולה מבית מקדשנו, כשורד אחרון. יום ועוד יום, ועוד יום. פעמים אני מביטה בחשש שמה ייפסק וייעלם, ומבטי נודד מעלה, למרומים, אל חיבור העשן המיתמר אל העננים.
הפחד כבר הפך לגלוי. מה יהיה? מה נעשה? מחלוקות נשמעות כבר בקול רם, חוסר הסכמה של הנהגה, חוסר הסכמה של דרכי פעולה. חבורות חבורות של מורדים שהחליטו לפעול ולעשות מעשה. סדקים נפערים בחברה. הם פושטים על בתים, בתינו אנו, אחים. נכנסים, צועקים, כועסים. הרעב עושה את שלו וגובה את מחיר נמיכות הקומה. איפה היינו, ואיפה היום? העיר שנאמר בה שלכל אחד יש בה מקום נהייתה פתאום מלאת מחלוקת, פחד, חשש להביע עמדה. החזק שורד, החלש מתמודד, וכולנו עטופים-חנוקים בחומה.
יוצאת אני בלילות, לחפש אותה, לנסות לשמוע את קולה. לא טוב להסתובב בחוץ עכשיו, אבל אני חייבת לפגוש בה, לראות בשלומה. למצוא אותה מטיילת בין שאריות בנייניה, שארית פארה והדרה, שארית זוגיותה הבנויה.
בדרכי שמעתי קול, הלכתי אליו. בתוך בור, ממש ליד הקשת הגדולה, אישה כורעת ומלקקת בידיה שאריות מקערה קטנה. ילדה הפעוט נתלה בה, והיא מעבירה אליו אצבע רטובה ממאכל. והוא יונק ומבטה כואב וזועק. אימא שאין לה מה לתת לבנה. אימא שמרגישה אשמה. בן יקר שתלוי רק בה, שהיא כל עולמו, ואין היא יכולה לתת, אין לה. אין לה כלום.
בלב שבור המשכתי לחפש, לנסות למצוא מענה, נחמה.
עשן היתמר מתוך המקדש, קורבן אולי אחרון, רעש גדול מתנפץ על חומה. שוב הם נוגחים בה עם אלה כבדה. פעם ועוד פעם, החומה נרעדת, תהיתי לעצמי איך היא בכלל עוד עומדת. קולות ריצה נשמעו מאי שם, זעקה.
רחוק מאיתנו
אני רק יכולה לנסות לדמיין מה הרגישו אז, בזמן המצור על ירושלים. אני רק יכולה לנסות לדמיין את בית המקדש הראשון, ואת בית המקדש השני. אני רק יכולה לנסות לדמיין את עשן הקורבן עולה מעלה. אני רק יכולה לנסות לדמיין רעב נוראי, גסיסת אם שאין לה במה להאכיל את בנה. אני רק יכולה לנסות לדמיין את התמעטות הקורבנות, את דלדול הניגון. את ריח הקטורת, את עולי הרגל, את החיילים הרומאים המקיפים את החומה. אני רק יכולה לנסות, וברור לי שאני לא מצליחה.
אין לנו בית מקדש היום. אבל יש לנו ירושלים. פעם גם זה לא היה.
יש כל כך הרבה דברים בחיי שהם קצת מובנים מאליהם. האוכל במקרר, הפרוסה לילדים, בית הספר, הגנים, החופש שבו הם מסתובבים, המים שזורמים לי בצנרת, הטיול, הנהיגה. כל כך הרבה דברים של שגרה פשוטה. האם נתתי להם תשומת לב?
אז לרגע בתמוז הזה, אנסה לחפש משהו אחד ומיוחד שנמצא כאן תמיד בשבילי, למעני, ואגיד תודה.
פורסם בפנימה