הקדימי רפואה למכה
הקדימי רפואה למכהצילום: שאטרסטוק

הן עשו מסע ארוך ואמיץ, עברו תהומות איומים של חרדה או דיכאון. לפעמים רק במבט לאחור הן הבינו באיזה גיהינום הן היו, כשלרוב כמעט איש בסביבתן לא יודע דבר על מה שעובר עליהן.

נשים עובדות, מצליחות, מגדלות ילדים מטופחים ומושקעים, נראות רגועות, אבל בפנים מתחוללת סופה שלפעמים מדירה שינה מעיניהן. עד שלאט לאט מבליחה המחשבה שאולי באמת משהו רפואי יכול לסדר את סימן השאלה הזה, את כף הקלע.

כמו שאמרה לי אישה יקרה ויפה: "אמרתי לעצמי, משהו פה לא תקין. איך זה יכול להיות שיש לי הכול אבל אני אף פעם לא שמחה?".

ואז מגיע הכדור הגואל.

זה לא קורה ביום אחד. הרבה לבטים והתחבטויות קשות, וכמובן שהסטיגמה הנוראית על תרופות פסיכיאטריות מרתיעה. מה יהיה, מי יידע, מי לא יידע, מה אנשים יחשבו. בשלב הזה לרוב עוד אין מחשבה על ההיריון הבא.

אבל מעל לכל המחשבות האלה, בשלב מסוים נובטת התובנה שבריאותי, בריאות נפשי, שלוות הנפש, חשובה יותר מכל הלבטים האלה, וגם כאן נדרש אומץ רב. מי אמר שזה יעבוד? ואיך זה יעבוד? ויהיו תופעות לוואי? ויש תקופת הסתגלות, אומרת הרופאה, ונעשה ניסיונות עד שנגיע למינון המדויק. וזה מלחיץ. מה יקרה לי בתקופת הניסיונות האלה? למה היא עושה עליי ניסיונות בלייב, הפסיכיאטרית הזאת? תקופה לא קלה, שבסופה הפתעה. השמש מתחילה להפציע מבין העננים, וב"ה מגיעים ימים טובים, שלווים ורגועים.

כאמור, לפעמים רק במבט לאחור מבינים כמה נורא היה קודם. לפעמים לא מסתכלים אחורה בכלל, והרגיעה מאפשרת להתמסר לעבודה ולילדים, ופשוט להיות כאחד האדם, וליהנות מזה.

השבוע התקשרה אליי מישהי ואמרה: "קיבלתי את הטלפון שלך ממישהי בחיפה, אל תשאלי איך, וחשבתי שאולי תוכלי לעזור לי. אני נמצאת במיון יולדות עכשיו...". זה מתחיל כמו סיפור שגרתי, מישהי שמועמדת לזירוז לידה, מבקשת לנסות לפני כן זירוזים טבעיים. עד כאן הכול שגרתי.

ואז היא מספרת לי על החרדות שלה, שהתגברו כל כך בשבועיים האחרונים, שבשל כך הוחלט על זירוז. אחרי שהיא מגוללת את סיפורה ושואלת בחשש "הבהלתי אותך?", ואחרי שהיא מבינה שממש לא, היא מגיעה לפגישה.

התהליך מאוד דומה למה שסיפרתי כאן. כל אחת וסיפורה האישי, אבל הרבה קווי דמיון, הרבה סבל, שנרגע לבסוף הודות לכדור המתאים. רגיעה ושמחה, שלאורן, הרעיון של היריון נוסף נשמע רצוי ומבורך. ובדרך כלל אכן, הכול מתקדם כמתוכנן.

אלא שבמקרים רבים, משהו קורה לקראת סוף ההיריון.

בעצם, זה די ברור לא? סוף היריון טומן בחובו, כמעט אצל כל אישה, מחשבות, חרדות, קושי להירדם בלילה (או קושי להירדם אחרי שהתעוררנו לשירותים). השבועות האחרונים במקרים רבים מתאפיינים בסימפטומים כאלה. אלא שאצל אישה שברקע שלה היה אותו גיהינום, החרדות הטבעיות האלה מלחיצות: מה קורה לי? אני שוב חוזרת אחורה? איזו אכזבה, איזה ייאוש.

ולפעמים זה לא קורה בשבועות האחרונים, אלא בתהליך הלידה עצמו.

כביכול, אין כאן משהו חדש. בעשרים שנות ליווי לידה ראיתי נשים במצבים כואבים, ברגעי הייאוש והפחד, בתחושת חוסר האונים שלפעמים מתלווים לרגעים הקשים של שלבי הלידה השונים. אבל בכל זאת, משהו כאן נראה שונה, מועצם יותר, לפעמים בלי הלימה למה שבאמת קורה שם בלידה. פחד עמוק יותר, כאב נפשי עמוק מדי. למרות כל אמצעי הריכוך והשיכוך הקיימים בשתי כפות ידיי ובאמצעים הרפואיים בחדר הלידה.

כן, פעמים רבות נדמה שמתישהו במהלך השליש האחרון של ההיריון, או בלידה עצמה, הכדור לא עובד. מה קורה פה? דווקא כשצריכים אותך, איפה אתה? וכמובן, אין טעם לשקול שינוי במינון, הדברים לא עובדים מהיום להיום, ואין הרבה היגיון לעשות ניסיונות במצב כזה רגיש.

אז אני פונה אלייך אישה יקרה, אם במקרה התסריט הזה נשמע לך מוכר, אם התחושות האלה מדברות אלייך, רציתי להזכיר לך כמה דברים:

היריון הוא מצב רגיש. כמעט אף אחת לא עוברת אותו "בהליכה", גם אלה שנראה לך ואת בטוחה שהן כן.

המצב ההורמונלי מזמין רגישות יתר. המצב הגופני מעצים קשיים. דברים שהיינו רגילות לבצע, עכשיו עולים לנו במאמץ גדול יותר, ולרוב בלתי נראה. אנחנו מנסות לנהל בית כרגיל, אבל כל דבר קשה יותר. העובר החמוד מדבר אלייך מבפנים, בתנועות ריקוד עדינות, וקשה להימנע מכל סימני השאלה. מה יהיה? איך הוא ישתלב בבית? איך אני אהיה בלידה ואחרי הלידה? איך תהיה הלידה?

אנחנו ישנות פחות טוב, ומנגד - החיים נמשכים, ואיתם הדרישות הקבועות, צורכי הבית והמשפחה, העבודה או הלימודים, המחויבות למשפחה המורחבת.

הדברים שציינתי כאן משותפים לרוב ההריוניות. אלא שאת, כנראה, רגישה יותר, והדברים מקבלים גוון עמוק יותר. ואכן, הריוניות רבות מרגישות את הצורך בתמיכה, גם אם הן לא מודעות לזה.

יש כאלה שמגיעות אליי לכמה פגישות ריענון לקראת הלידה. כביכול עושים חזרה על הנשימות והתנוחות לצירים וללידה, אבל יש משהו בפגישות האלה שעוזר לנפש להירגע. סוף סוף שעתיים שבהן מדברים עליי, על מה שקורה לי בפנים, על הלידה המתרגשת לבוא, מקום להירגע.

אם את נמנית על הנשים עם הגוון העמוק יותר, אל תשכחי את זה במהלך ההיריון. את צריכה קצת יותר תמיכה, לא כימית, כבר אמרנו שלא זה התגבור הנדרש. הקדימי רפואה למכה, וחפשי את התמיכה הנפשית והרגשית המתאימה לך לאורך כל ההיריון, לפעמים זה הדבר שיעשה את כל ההבדל. אז תעשי לעצמך טובה, והפני לכך את הזמן והמשאבים. מגיע לך להגיע ללידה במצב מאוזן ורגוע.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי