בית הכנסת הומה אדם. בחורים צעירים, מקולחים, מסורקים, חלקם אף מבושמים, לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים צפופים-צפופים, שורות-שורות. החזן מסלסל בפסוקי קבלת השבת, ודני מרגיש שלא בנוח... כך שבוע אחר שבוע.
ובישיבה הפנימייה הומה נערים תוססים, שופעי אדרנלין וטסטוסטרון, ודני מאוד מסכן... בטיול השנתי שהוא כל כך חיכה לו החבר'ה כולם במכנסיים קצרים, מוכנים למסלולים מאתגרים - אבל לדני יש אתגרים אחרים, ובמיוחד במקלחת, ובמקווה הטהרה בערב שבת...
דני לא מסוגל יותר. הוא מרים ידיים. זה מעל לכוחותיו. נכון, הוא יודע עד כמה זה חמור, והוא כל כך מחובר לריבונו של עולם... אבל הוא אנוס - זה ממש לחסום שור בדישו, ומה יעשה הנער ולא יחטא? הוא נזהר ב"ה ולא עבר מעולם עבירה של ממש, אבל קשה לו, כמה קשה! הוא כובש את פניו בין ברכיו, וקול בכי חנוק ממלא את חלל החדר.
***
אולפנה במרכז הארץ. נאווה ממש מתה על האולפנה הזאת. הבנות ממש מגניבות, ויש חיי פנימייה תוססים. הבנות מסתחבקות זו עם זו, כולל ארוחות שחיתות ליליות, ריקודים מקפיצים עד אור הבוקר, השתוללות והשפרצות במקלחות, ויש חיבוקים, ולפעמים אף יותר מזה... לפעמים מתחשק להן להתכרבל יחד במיטה. כל כך קר בלילות החורף הארוכים. הן צוחקות להן ביחד, מפטפטות וטוות מגדלים פורחים באוויר.
האם זה בסדר, היא שואלת את אמה? בינתיים המדריכה הפרידה ביניהן, הזהירה אותן לא לגור באותו חדר. אבל כל כך נעים להן ביחד. אולי יותר מדי...
עבודת מידות
הם חיים חיים כפולים. מבקשים את קרבתו יתברך, רוצים לעובדו בקדושה, אבל נופלים. ושוב נופלים. לאו דווקא באיסורים חמורים, אבל בהתנהגות שאינה ראויה, אינה מתאימה, אינה מוצאת חן לא בעיני אלוקים ולא בעיני אדם. וכי יש מישהו בינינו שאיננו נופל, יום יום, שעה שעה - אם בלשון הרע, אם בגאווה, אם בחוסר התחשבות בזולת, בחוסר לימוד זכות ועין טובה? אותן מצוות של תרי"ג שאנו דשים בהן... וכי בגלל זה אין לנו מקום בקהל ה'? בוודאי שכן! אין, הרי, איש או אישה שיעשה טוב בארץ ולא יחטא - זה בילד-אין, זהו עמלנו.
אז למה הם מרגישים בחוץ? ולמה הם לא יכולים להיות חלק מקהילה, להשתתף בשיעורים, ובפעילויות תרבות אחרות, בלי לזכות למבטים השיפוטיים האלה? עורו, עורו ישנים מתרדמתכם. לא זו הדרך. בכל אופן, לא למי שמתיימר להיות מוכן ומזומן לתקן עולם במלכות ש‑די.
אם אכן זה עניינו, אז שיאחד, שיחבר, שיכיל, שישפיע אור וחסד על סביבתו, שירכיב משקפיים רכות כשהוא מתבונן באחר, ובמיוחד כשהוא מביט בו או בה. אולי הם שונים קצת, אז מה? הרי בנים ובנות חביבים הם בעיני המקום.
גנטי או משתנה?
אבל הסבל הוא נורא. גם אם החברה מכילה. הסבל הפרטי, חיבוטי הנפש, הרצון להקים משפחה נורמטיבית, ממש כמו כולם, מתמוסס מול הקושי להרגיש, לרצות, להתחבר. דני קיבל החלטה. בחדר מרווח, מואר, תמונות נוף בשלל צבעים מעטרות את הקירות, מדבר עמו בנחת אדם צעיר, עיניו מביעות חום ואהבה. מדבר, אבל בעיקר מקשיב. כן, יש לו את כל הזמן שבעולם - רק בשבילי, דני. הוא לא מתרגש במיוחד ממה שאני חושף מנבכי נפשי. זקן ורגיל הוא בעניין. אני מאוד רוצה להקים בית, רוצה להוליד ילדים, ויש מי שיכול לעזור. שמו הרב ארלה הראל, ובדיוק עליי ועל שכמותי הוא כתב את הרומן המרתק 'לרעות בגנים', ובו סיפור ההצלחה שלי-שלו-שלנו.
נכון, האסכולה השלטת בספרות הרפואית היא שאדם נולד עם נטיות מסוימות שמושפעות גם מהסביבה התוך-רחמית, אך אין בידינו כלים למדידה מדויקת של השפעה זו. אצל רבים מאנשי המדע שולטת מגמת הדטרמיניזם, קרי שאין אפשרות לשנות את נטיות הלב והנפש, וכל בדל ניסיון לסייע לאדם שמבקש עזרה בדיוק כזו מוגדר ככפייה, כהתערבות גסה ופטרנליסטית בעולמו הפנימי השלם של האחר, עד כדי כך שחלק לא מבוטל מהמטפלים נמנעים מלהעלות את ההצלחות הטיפוליות שלהם, כי זה פשוט לא פוליטקלי קורקט להגדיר זאת כהצלחה.
אבל למרות טענותיהם של אנשי טיפול נאורים ומורמים מעם, מתברר שישנם מקרים - אולי לא רבים, אך קיימים - שבהם ניתן גם ניתן להשתנות. כמובן, רק אם הרצון קיים. הנה, אני הוכחה לכך. ואני מברך יום יום על המסע שעברתי אל האושר.
***
גם לי, נאווה, עזר ארלה הראל. אמנם נשארתי עם המשיכה לנשים, אך נמצא לי בן זוג עם נטייה אחרת, כמוני, ואנחנו מנהלים חיים של שותפות, זה לצד זה, עם הרבה הבנה הדדית, ומגדלים ילדים - שנולדו אמנם בעזרת טכנולוגיות פריון מתקדמות - ומאושרים עד הגג, ישתבח שמו.
נטיות הנפש של הפרט אינן עניין לרבים, אך הרבה אור נוכל להשפיע ביחס מכיל לאלו שסובלים גם בתחום הזה. הם בוודאי שלא אשמים.
פורסם בפנימה