עודד מנשה ועדן הראל
עודד מנשה ועדן הראלצילום: מהאלבום המשפחתי

אלול. בדיוק לפני שנתיים שלחו לי מסר משמים: צאי לבנות ישראל וספרי להן את הסיפור שלך.

זה התחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מהרב דב קוק, הצדיק מטבריה, שביקש ממני לעשות הפרשת חלה אצלי בבית עם בתו, הרבנית בת שבע. כמובן שהסכמתי והרבנית הגיעה אליי. כשפתחתי את הדלת, חשבתי שאני רואה מלאך נכנס הביתה. ראיתי מה זאת קדושה, צניעות, שכינה על ראשה. מה זה זכות אבות.

היה ערב מקסים, כולנו התרגשנו ביחד. שבועיים לאחר מכן, הרבנית בת שבע הייתה על קו הטלפון: "גן עדן, מה שלומך? הוזמנתי לעשות הפרשת חלה בבית כנסת ברמת אביב ואני מאוד אשמח שתבואי ותספרי לבנות קצת על עצמך".

"הרבנית", גמגמתי, "אמנם אין לי בעיה לדבר על במה מול קהל, אבל את מבקשת ממני את הבלתי אפשרי, כי ממש אין לי מה להגיד".

היא התעקשה ושכנעה, עד שלבסוף הסכמתי לבוא לעשר דקות, לא דקה יותר. ניסיתי להרגיע את עצמי שכבר הרבה פעמים הייתי צריכה למשוך זמן מסך בשידור חי בגלל עיכוב או בעיה, וגם כבר קרה שהייתי על במה מול קהל וסימנו לי להמשיך לדבר כי הנואם הבא לא הגיע (היי, ראש הממשלה נתניהו). אז אני אהיה בסדר!

והנה, הגיע הרגע שאני צריכה לעלות ולדבר. בחיים שלי לא נלחצתי כמו באותו רגע, גם לא בשידור הראשון ששידרתי ב‑MTV. פתאום הרגשתי שהכול מתנקז לרגע הזה, לרגע שאין טקסט להגיד או להתחבא מאחורי דמות המנחה, אלא אני צריכה לדבר על הדבר הכי אישי והכי פנימי שלי. בלי מסכות. קדימה.

הקול שלי רעד, והמשפט הראשון שאמרתי היה: "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", והמילים הגיעו. המילים זרמו, הלב נפתח, והרגשתי שאני מחוברת לכל אחת ואחת. הרגשתי שהתהליך שלי הוא גם התהליך שלהן.

סיימתי ורציתי לברוח. הרגשתי הכי חשופה שיש. התגובות היו מחממות את הלב, אבל אני פשוט התביישתי. הייתי נבוכה כל כך. משם זה התגלגל בלי שום כוונה מראש. התחלתי להרצות במקומות כמו 'שמים' בתל אביב וארגון 'הידברות', שהיו חממה מקסימה למרצה המתחילה ומשם לעוד ועוד.

ואני מסתכלת על השנתיים האלו, שהיו מאוד אינטנסיביות, אבל כל כך מיוחדות ומחזקות. הבנות שפגשתי, הלבבות שנפגשו ורעדו באהבת השם. איזו זכות! כל כך חשוב לזכור להגיד תודה על חסדי השם, ובאמת אני מרגישה בהודיה גדולה על ההזדמנות לחזק, אבל מה שהכי חשוב הוא הניסיון להעיר את הנקודה שבלב.

איך אני מעירה את עצמי לא רק על ידי אור חוזר מהקהל אלא מלימוד תורה? איך אני ממשיכה את מסע התשובה שלי ומתחזקת בתוכו? כשהתחלנו לפני עשר שנים לשמוע שיעורים של הרב שלנו, הרב יובל הכהן אשרוב, הרגשתי שנדלקה בתוכי מנורה עצומה, המילים שלו חדרו לי לנשמה והעירו אותי בזעקה חרישית. הרגשתי שכל הסיבוב שעשיתי בחיים וכל הרוחניות שחוויתי התגמדו ברגע לאבק דק של זיכרון, והנה הגעתי בתוך השממה הרוחנית של לבי לנווה מדבר מרווה, מעצים ואמיתי.

שבוע אחר שבוע נסענו מביתנו בזיכרון יעקב לתל אביב כדי לשמוע ולראות את הרב. או בדיסקים באוטו. במשך חמש שנים רק הקשבנו, אבל לא עשינו יותר מדי. טהרת המשפחה שמרנו מהיום שהתחתנו כי בדרך נס התחייבנו לזה, אבל לא שום דבר מעבר לכך.

ואז אחרי חמש שנים של תזוזות קטנות אבל לא משהו רציני הגיע הרגע הנכון לשמור שבת. בפעם הראשונה חשבתי שהנה, אני בשיא. אין יותר רוחני חזק ומדויק מלשמור שבת! כשרות כבר שמרנו, טהרת המשפחה גם, אז זהו! הנה, אני עושה כל מה שצריך. אני דתייה. יופי.

ופתאום מתקדמים ומגלים עוד מיליוני רבדים שצריך לעשות בתוכם תשובה. והכי קשה, הרבה יותר מללמוד מה מברכים על כל דבר, עבודת המידות. אוי, אבא תרחם. יש בתוכי ג'ונגל! כמה שיפוטיות, כעס, גאווה, כמה לא קדושה אני.

השנים עוברות והנה דודי דופק על חלוני. שוב אלול, ואני יוצאת אל השדה לבכות אליו. די, אין כבר כוח. תגאל אותנו. אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לכתוש את הנפש שלי יותר מדי, להיות אמיתית ולראות את כל העבודה שיש לעשות, אבל גם לזכור מאיפה באתי. מאיפה התחלתי. למצוא בתוך עצמי נקודות זכות שיאירו לי את הלב. להיזהר לא ליפול לביקורת עצמית קשה, ומצד שני לא להירדם בשאנטיות במחשבה שהכול בסדר.

אני מרגישה באמת שהמלך פה. אז השם, כל מה שאני מבקשת, שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי