למה לא לאפשר?
למה לא לאפשר?צילום: שאטרסטוק

אני לא מסוגלת לחשוב על לידה בבית חולים! לא רוצה שיגידו לי מה לעשות, מתי לשכב, מתי ללחוץ ובאיזו תנוחה ללדת. לא רוצה שיבדקו אותי כל הזמן. לא רוצה להילחם על הרצונות שלי.

רוצה שייתנו לי להקשיב לגוף שלי! אולי אני אלד בבית? אבל מה אם משהו יקרה חס וחלילה, וזה עולה הרבה כסף... אבל אני לא יכולה להתקרב לבית חולים, מה עושים?!

לנשים רבות יש חוויה מאוד לא טובה של לידה מכל מה שקשור לבית חולים, החל מהתנאים וכלה ביחס של הצוות. גם בי, שאני מתקרבת ללידתי השביעית בע"ה, ושחוויית הלידות שלי מאוד טובה, עלה הרהור, אולי הפעם אני אלד בבית בלי לחץ של מיילדת כזאת או אחרת, כמו שאני רוצה, עם השקט והפרטיות שלי?

לידה היא חוויה מאוד אישית ואינטימית, שמעורבים בה כל כך הרבה רגשות, רצונות ופחדים. העוצמה הגדולה שעוברת לנו בגוף מתערבבת ומתבלבלת בין סבל וכאב, פחד ואחריות להתרגשות והתרוממות. ובתוך החוויה האדירה הזאת, היולדת צריכה הרבה תמיכה רגשית: הגנה וביטחון בזמן כל כך פגיע על המקום והמרחב שלה, אמון בכוחותיה, נתינת מקום לרצונותיה ובחירותיה, ליווי במקום הכואב ועזרה להתמקד ברגעי השמחה והקדושה.

בתוך כל זה נכנסים כמובן אנשים זרים (רופאים, אחיות, מרדים, סניטר) שמצד אחד רוצים מאוד לעזור ומצד שני לוקחים הרבה אחריות. לכן, פעמים רבות היחס של הצוות ליולדת עובר בחוויה של היולדת מעזרה ותמיכה לחוסר רגישות, חוסר הקשבה, ביקורת, התערבות, פלישה ואפילו פגיעה. בעיקר קשה ליולדת הצורך להילחם על רצונה וזכויותיה, בזמן שהיא לא בכוחותיה, דבר שמעורר רגשות מעורבים מאוד כלפי מי שאמור לעזור לה.

אישה אחת סיפרה לי שבלידה הראשונה שלה היא מאוד רצתה לידה טבעית. ובזמן שהייתה בחדר לידה, תוך כדי התמודדות עם הצירים הכואבים, נכנס רופא ופלט "נראה מתי תישברי", דבר שכמובן שבר אותה בסופו של דבר... אישה אחרת סיפרה שתוך כדי צירי הלחץ המיילדת צעקה עליה "את לא יודעת ללחוץ, את לא יודעת ללדת..." הלידה הסתיימה בלידת ואקום.

טליה (שם בדוי) הגיעה אליי לטיפול לפני לידתה החמישית. היא הרגישה שאחרי כל החוויות הלא טובות שהיא חוותה הפעם היא רוצה ללדת בבית על פי רצונה ובחירתה, אבל בעלה מאוד התנגד לרעיון, ולכן בעצם הרעיון ירד מהפרק. טליה הרגישה שהיא מיואשת כי לא ידעה איך תוכל ללדת שוב בבית חולים. טליה סיפרה שבלידה הראשונה, שהסתיימה בניתוח, לא נתנו לה לראות את התינוק עד למחרת הלידה, דבר שהיה לה קשה מאוד. היא הרגישה שצוות בית החולים לא מתקשר איתה, לא מקשיב, לא מסביר. שם התחיל חוסר האמון.

בלידה אחרת הכריחו אותה כל הלידה לשכב עם מוניטור במיטה על הגב, דבר שהכאיב לה מאוד ולא אפשר לה להתמודד עם הצירים. גם כשבחרה לקחת אפידורל, המרדים היה אנטיפט, לא התייחס להרגשתה ולטענותיה שהאפידורל לא הוחדר נכון ולכן גם לא השפיע. בנוסף לכך היא שמעה מיילדת שאומרת לחברתה בתוך חדר הלידה "במקרה הזה זה לא היה נכון..." דבר שאישר את הרגשתה. התחושה שלה הייתה שהם פשוט הרסו לה את הלידה.

בלידה אחרת בשלב הלחץ המיילדת לא רצתה לתת לה ללדת בתנוחה שהיא ביקשה. היא בכתה והתחננה, והמיילדת לא הקשיבה בכלל, פשוט התעלמה. ולכן היא לא יכלה בכלל לשתף פעולה ורק הרגישה את הכאב העצום. אחרי הלידה האחרונה היא הרגישה שאין לה יותר אמון בבית חולים ובצוות הרפואי, שלא אפשר לה ללדת על פי רצונה, בלי שום סיבה רפואית שהוסברה לה.

בטיפול עלה הרבה כאב – למה?! למה לא לאפשר?! לקחו ממני את הבחירה, את ההחלטה על הגוף שלי. הכריחו אותי ללדת בצורה שלא נכונה לי בלי שום סיבה. במקום שהוא כל כך אישי, כל כך שלי, הרגשתי שאין לי שום הגנה, שום ביטחון, ולכן אין לי יותר אמון.

במקום העמוק יותר היא הרגישה גם אשמה – אולי היא לא נלחמה מספיק על הרצון שלה. היא כבר לא ידעה אם יש לה אמון בעצמה, שהיא תדע לבטא את הרצון שלה כמו שצריך. היא גם לא רוצה להילחם ואין לה כוח להילחם... הבעת הכאב, הקשבה לקושי וקבלה שלהם, עזרו לה להבין את עצמה ואפשרו לה לבנות בתוכה מקום יציב וחזק, שמוכן להתמודד שוב וללדת בבית חולים.

כמובן שיש גם הרבה חוויות טובות של לידות. רופאים ומיילדות שעושים שליחות חשובה, עבודת קודש ממש. סיפורים של נשים שהמיילדת הייתה שם בשבילן למה שהן היו צריכות, או סיפורים על מיילדת מלאכית, יחס נהדר, צוות מקסים, הקשבה ורגישות. אני עצמי חוויתי ב"ה שש לידות שמחות ומרוממות בלווי מיילדות נהדרות.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי