כמה הבדלים מהותיים
כמה הבדלים מהותייםצילום: שאטרסטוק

בליל שבת הוזמנתי לארוחה במרחק כארבעים דקות הליכה מהדירה שלי. אחרי רבע שעה נקרע לי הסנדל.

אחרי שעברו חמש הדקות שבהן הייתי גיבורה וחשבתי שאין בעיה שאלך יחפה, התמזל מזלי והגעתי לרחוב שבו גרה המנהלת האישית שלי, רבקה. עליתי אליה הביתה, התפרצתי לארוחת השבת שלה עם בעלה ואורחיהם ואמרתי לה שנקרע לי הסנדל ושתעזור לי. אחרי שהלכתי אמר אחד האורחים שהמושג ניהול אישי מקבל אצלו פתאום משמעויות נוספות.

כשרבקה סיפרה לי את זה במוצאי השבת, עניתי לה: אין לו מושג עד כמה.

יש לי כנפיים

רבקה היא לא רק המנהלת האישית שלי אלא גם אחת מחברותיי הטובות ביותר. קשה להפריד את זה מזה. רבקה היא הראש שלי, וטוב שאני יודעת שהוא בידיים טובות.

כשרבקה התחתנה והייתה בחופשה הרגשתי אבודה. קמתי בבוקר ולא ידעתי איך קוראים לי ומה אני אמורה לעשות. למרות שהשתדלתי לתפקד היטב - שמחתי מאוד שהשבועיים האלה עברו ושהעניינים חזרו לשליטה.

תבינו, עד שרבקה הצטרפה לחיי ניהלתי את העסק לבד. הייתי סוחבת הגברות ומופיעה בלילות וסוגרת הופעות וגובה תשלומים בימים. אבל עכשיו – רבקה היא הכנפיים שעוזרות לי לעוף.

הפכים משלימים

ביני ובין רבקה יש כמה הבדלים מהותיים: היא אוהבת לסגור דברים כמה שיותר זמן מראש, כך היא רגועה ויש לה שקט לעבודה. אני חייבת "להרגיש את הרגע", ואם דברים נסגרים הרבה זמן מראש אני נלחצת.

כך קורה שכשאנחנו מדברות על המשימות שאני צריכה לעשות, אני מבקשת מרבקה שתשלח לי מייל עם הפרטים.

אחרי שעתיים היא שולחת סמס: ראית את המייל?

ואני עונה: כן, אתייחס בהמשך.

אחרי יום היא שולחת שוב פעם את המייל ושוב פעם סמס.

אחרי יומיים היא מתקשרת ואומרת: את זוכרת את המייל?

ואז היא שוב שולחת מייל וסמס ומתקשרת, והכול בסבלנות מופתית ומין קבלה שיש בצדה גם אמונה שיום אחד אשתנה, עד שהיא מאבדת את זה ואז אני מיד מגיבה להכול.

אל הלא נודע

על המופע "אוחילה" אנחנו מתחילות לעבוד בכל שנה מיד אחרי סוכות. כמעט שנה של עבודה.

בהתחלה רבקה רצתה שאעביר לה את רשימת השירים חודשיים מראש. מבחינתה זו הייתה פשרה בין הרגע האחרון שלי לשנה מראש שלה. התחייבתי לה על שבועיים מראש, שהפכו להיות יומיים מראש והשתנו שעתיים לפני המופע. בשנים הראשונות זה גרם לפיצוץ בינינו, אבל עם השנים אני למדתי כמה טוב זה שיש תכנית שעל גביה אפשר לעשות שינויים, ורבקה למדה שגם אם נדמה שהכול ידוע מראש - שום דבר לא סגור סופית עד סוף המופע.

אז תארו לכן מה קרה לפני כמה שנים, כשהזמנו את בנייני האומה למופע "אוחילה" שנערך שנה אחר כך, ואמרו לנו שהאולם כבר תפוס. אמרתי לרבקה שזה מרגיש לי פתוח - ושכדאי לחכות. שלושה חודשים תמימים רבקה התקשרה לבנייני האומה ונענתה בשלילה, עד אשר בחודש הרביעי נפתח מזלנו והתאריך התפנה.

השנה קרה דבר דומה. כבר לפני שנתיים נאמר לנו שהאולם בבנייני האומה תפוס. ניסינו לחכות, אולי בכל זאת משהו ישתנה, אבל כל נס כנראה קורה רק פעם אחת - והאולם נשאר תפוס בתאריך הזה.

שברנו את הראש בשאלה מה נכון לעשות. האם נכון לקיים את המופע באולם קטן יותר בירושלים או להעבירו להיכל התרבות בתל אביב, תוך סיכון שהקהל הירושלמי הנאמן יאבד לנו. מצד אחד חששנו לאבד את הקהל, ומצד שני חששנו לאבד את התאריך היקר ללבנו.

המציאות הכריחה אותנו לזוז ולא ידענו לאן.

אחרי ארבעה חודשים של התלבטות חשבתי על רעיון מבריק: נעשה שני מופעים! מופע גדול בתאריך אחר בירושלים, ומופע קטן בו ביום בתל אביב.

בינגו! זו הייתה פשרה שאיננה התפשרות מבחינתי.

כשהתקשרתי לספר לרבקה על הרעיון הנהדר, היא אמרה שהיא הציעה את זה כבר לפני חודשיים, אבל העיקר שנפל לי האסימון.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי