
"הקפאתי ביציות בחו"ל", לחשה לי גלית, "אבל בבקשה אל תספרי לאף אחד, אני פשוט מפחדת שיחשבו שאני לחוצה וישפטו אותי על זה".
בגיל 37, גלית (שם בדוי), רווקה ירושלמית, ילדה יפה עם שיער בלונדיני ומראה חינני ומטופח, הבינה שהזמן לא לטובתה. הנה, גיל 40 מתקרב והיא טרם מצאה את אהבת חייה. היא החליטה לא לשבת בחיבוק ידיים וטסה לספרד, למקום שנחשב כטוב ביותר להקפאת ביציות. "הקפיאו לי 15 ביציות", הוסיפה בלחישה. "זה טוב, נכון?".
"זה טוב", עניתי, "אבל את יודעת שזה לא מבטיח עוברים והיריון, נכון?" נאלצתי להדגיש בפניה את העובדה המכאיבה.
"אני מבינה, אבל זה המעט שאני יכולה לעשות".
נראה שעם הזמן יותר קשה למצוא את בן הזוג ולהקים בית מהסוג שהתחנכנו עליו.
היא מורה בתיכון. "הילדים בבית הספר כבר רגילים לראות אותי עם מבט מלנכולי. אבל מה לעשות, כולם מסביבי מתחתנים ורק אצלי לא זז כלום, ואני מספיק בלחץ שהזמן עובר. אני כבר כנראה לא אתחתן לעולם אז איך אהיה שמחה?".
ניסיתי לעודד אבל איך? השעון הביולוגי לעתים מכאיב ומפריע. ואין לו מעצור, הוא פשוט בורח. טרם נמצא המזור לסינדרום הזמן שעובר. "לפעמים בא לי לצעוק לשמים: רגע! מה קורה כאן? איך כבר הגעתי לגיל הזה ואיפה הייתי עד עכשיו? למה לי זה לא קרה עדיין? מה יהיה?" שאלה ולא ידעתי מה להשיב לה.
ופתאום, בגיל ארבעים, זה קרה. בהתחלה היא לא הייתה בטוחה לגביו, אבל הוא לא ויתר וחיזר אחריה, והיא למדה להכירו והתאהבה. בחור נאה עם עיניים כחולות בוהקות.
הם התחתנו מהר בחתונה מפוארת ושמחה. לא עבר זמן רב, ובפגישה איתה סיפרה לי: "עשיתי בדיקה ונראה שזה הצליח ואני בהיריון. וזה טבעי! אני לא צריכה לנסוע לחו"ל להשתמש בביציות הקפואות. כשזה קורה – זה קורה!".
"נכון", השבתי. אסור להפסיק להאמין ולנסות לרגע. "כשזה קורה - זה קורה".
הכותבת היא מנהלת המרכז הארצי לפריון והמעבדה להפריה חוץ גופית במרכז הרפואי בגליל
פורסם בפנימה