מאת עמנואל שילה
דרעי יקבל כנראה משפט חוזר, אבל הסיכויים לזיכוי קלושים * דרור ויינברג לא יצליח להתחמק מהחזית התקשורתית * ר' לוי יצחק מברדיטשב מסרב לשתף את היצר הרע בהקפות * "הגיע זמן הגאולה" – שיר חסידי
הדברים הולכים ומתבררים. בג"ץ קבע השבוע שעד המדינה יעקב שמולביץ' שיקר בעדותו במשפט אריה דרעי, כשטען שהליך פלילי שהתקיים נגדו בשווייץ הוא עניין שולי, עבירה טכנית בלבד. מסתבר שצדקו פרקליטי דרעי כשטענו שמדובר בנוכלות בקנה מידה של מיליונים רבים. עם זאת נמנעו השופטים מלהתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, והשאירו בעינה את החלטתו שלא לפתוח בחקירה נגד שמולביץ' באשמת עדות שקר.
החלטת בג"ץ משאירה את כל הצדדים מרוצים. דרעי התקדם צעד נוסף בדרך למשפט חוזר, וכבר כעת יש עוד ועוד אנשים שמפקפקים באשמתו. כזכור,
בית המשפט המחוזי הרשיע את דרעי בקבלת שוחד בעיקר על סמך עדותו של שמולביץ', אותה כינה השופט צמח "צוק איתן". ערעור אמינותו של שמולביץ' הופך את ההרשעה למוטלת בספק.
הפרקליטות מצידה הצליחה לגונן על שמולביץ', ולמנוע חקירה שעלולה הייתה לחשוף עובדות מאוד לא מחמיאות על תפקודם של פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש (היום שופטת בעליון, ומועמדת כמעט ודאית להחליף את ברק בנשיאות), ושל שאר העוסקים בתיק. ניתן בהחלט לחשוד שהם ידעו כי שמולביץ' משקר, ובחרו להסתיר זאת כדי שלא תיפגע אמינות העד המרכזי שלהם. גם כעת ניסתה הפרקליטות לטעון שלא הוכח כי דברי שמולביץ' היו שקר, אך בג"ץ דחה עמדה זאת.
אם מותר לי להסתכן בניחוש – אהרון ברק יחליט על משפט חוזר לדרעי. ואם מותר לי להסתכן בעוד ניחוש – דרעי לא יזוכה במשפט החוזר. אני לא יודע אם הוא זכאי או לא, אבל חוששני שהמערכת הזאת, שמחריד להיווכח כמה שהיא לא נקיית כפיים, נוטה לגונן על עצמה ולהצדיק את פעולותיה בכל מחיר.
בעיני החטא העיקרי של דרעי זה לא קבלת שוחד, אלא התמיכה בממשלת השמאל ובתהליך אוסלו. גם בפרשת בר-און הבעיה העיקרית אינה הדרישה למנות את בר-און, אלא הנכונות לתמוך בנסיגה מחברון בתמורה למינוי.
לאחרונה דרעי טוען שנאלץ לתמוך באוסלו בלחץ הרב עובדיה. הוא בכלל רצה להתנגד. יש גם שמועות שהוא ביקש 'תיקון' מהרב מרדכי אליהו על חטאו בתמיכה באוסלו. אינני יודע מה הייתה התשובה, אך אין ספק שזה יהיה מצוין אם בתור 'תשובת המשקל' דרעי יפנה מעט ממרצו ומקשריו כדי לתקן במשהו את הפגיעה החמורה ביישובי יש"ע.
היישוב איתמר הוא אחד מאלה שניזוקו קשות ושילמו מחיר דמים כבד. כעת זקוקים שם לתרומות כדי לממן אמצעי מיוחד ויקר החיוני להגנת המקום. אולי דרעי יוכל לעזור.
אל תתנו להם סקופים
לפני כמה שבועות, בעקבות פרסום ידיעה על מינויו הצפוי של דרור ויינברג למפקד חטיבת הצנחנים, הטלתי על אחד מכתבי 'בשבע' להכין עליו כתבת פרופיל.
למי שלא יודע, אל"מ דרור ויינברג הוא קצין חובש כיפה המשרת כיום בתפקיד מח"ט חברון. מינויו הצפוי לתפקיד הנחשק הוא חסר תקדים. לא יהיה זה פרנואידי מדי להניח שאי-שם במחוזות השמאל יושבים אי-אלו אנשים וחושבים איך להכשיל את מינויו של מח"ט הצנחנים הדתי הראשון. במקרה של ויינברג מדובר לא סתם בחובש כיפה, אלא בבן-תורה שמקבל השפעה והשראה מגדולי תלמידיו של הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל. תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים הוא עמדת זינוק די מבטיחה אל תפקידים בכירים בשפיץ של הצבא, ועד לרמטכ"לות. רבים מהרמטכ"לים שלנו היו קודם לכן מפקדי חטיבת הצנחנים.
דרור ויינברג, אגב, למד שנה מעלי ב'ישיבת ירושלים לצעירים' – שמה הרשמי של הישיבה התיכונית שעל-יד ישיבת מרכז הרב. אבל למרות ההיכרות האישית משנים עברו לא השליתי את עצמי שהוא יסכים להתראיין. אחד העקרונות החשובים שבזכותם הגיע אל"מ ויינברג עד הלום הוא הסירוב העקבי שלו להתראיין לתקשורת. אחרי הכל, האלוף יעקב עמידרור, חובש כיפה ומזוקן, החמיץ את תפקיד ראש אמ"ן בעיקר בגלל ריאיון אחד יותר מדי ל'ידיעות אחרונות', שבו אמר לכתבת יעל גבירץ כמה מילים מיותרות על החילונים. אור זרקורי התקשורת, שכוון אל אפי איתם כבר בהיותו מח"ט גבעתי, שימש גם מורה דרך לחיציהם של יוסי שריד וחבריו, שעשו הכל כדי להרוג אותו כשהוא עוד קטן. דרור ויינברג יודע את כל זה, ומשתדל להתמקד בעשייה צבאית ולא להתבלט בשטח.
אגב, על סמך ההיכרות המסוימת שיש לי עם אורחותיה של העיתונות הישראלית, אני מניח שבקרוב יועמד ויינברג בפני דילמה לא פשוטה. אחד העיתונים הגדולים יאיים עליו, רק במרומז כמובן, שאם לא יעניק לו ראיון בלעדי, לפני המתחרים, העיתון כבר ידאג לכתוב עליו איזו כתבה עוינת.
בקיצור, החלטתי להסתפק בכתבה מסוג 'חברים מספרים על', אבל גם כאן נתקלנו בחומה של השתקה. חבריו המגוננים של דרור, שיודעים גם הם כמה שתקשורת רעה עלולה להזיק לקידומו, ממש התחננו שלא נכתוב עליו. שנאפשר לו להמשיך לחסות בצילה של אלמוניות מבורכת.
הסברנו שאין שום סיכוי שמינויו הצפוי יעבור ללא התייחסות תקשורתית. אם נכתוב עליו ואם לא, התקשורת הכללית לא תרצה ולא תוכל עוד להתעלם מקיומו. שעדיף שהחשיפה הראשונה תהיה אצלנו, כדי שהוא יוצג קודם כל באור אמיתי לפני שיבואו כל הסילופים. לשווא. אנשינו היקרים סרבו לשתף פעולה וגרמו לנו לרדת מהנושא. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא צריך שיאמרו עליו שכתבה שלו התניעה מהלך שטרפד את פרוייקט הרמטכ"ל הדתי הראשון.
כצפוי, ביום ראשון השבוע זה בא. כתבה גדולה ב'מעריב היום' מאת יואב לימור, עם תוספת במסגרת מאת מנחם רהט. בסך הכל לא כתבה עויינת. הרוח הכללית היא שמדובר באיש מקצוע נטו, לא חלילה טיפוס 'משיחי' כמו אפי איתם, וגם לא מישהו שמייחס משמעות רבה מידי לכיפה שעל ראשו בהקשר לתפקודו כקצין קרבי בכיר. למרות זאת, יש בכתבה כמה משפטים עמומים שעלולים להקפיץ כמה פיוזים אצל ציידי הקצינים הבכירים מהמגזר הדתי.
דוגמאות? בבקשה. על הזרם של ישיבת 'הר המור', שדרור ויינברג מקורב אליו, נאמר בכתבה שהוא 'נחשב לקיצוני ולאומי יותר בכל הקשור לתפיסתו את המדינה כראשית הגאולה'. אני יכול לראות את פעיל השמאל שיושב ומקמט את המצח. מה אומר המשפט הזה? "קיצוני" ו"לאומי" זה מסוכן, לא? תופס את המדינה כראשית הגאולה – זו לא משיחיות? אבל מצד שני נאמר קודם שהוא לא 'משיחי' כמו אפי איתם. ואחר כך כתוב שהוא שייך לזרם שנושא את דגל הממלכתיות (מה זה בעצם?). התבלבלתי לגמרי. טוב, צריך להרים טלפון לספי רכלבסקי. אולי לאסף ענברי. אז סתם שתדעו: הקיצוניות של הזרם הזה, ברמה המעשית, מתבטאת בעיקר בקבלת סמכותן של רשויות המדינה. בערך כמו לומר על אהרון ברק שהוא קיצוני באמונתו בצורך לקיים את החוק בכל מצב, גם כשקשה.
למדתי גם דברים חדשים על נסיבות הפרישה של ישיבת הר המור מישיבת מרכז הרב. עד היום ידעתי שסלע המחלוקת היה התנגדותם של אנשי הר המור להפיכתם של חלק מהשיעורים בישיבה למוכרים רשמית על ידי משרד החינוך לצורך לימודים לתעודת הוראה. במעריב נכתב שהקרע נגרם בגלל התקפותיו של הרב צבי טאו על "אנשים וארגונים בימין שתקפו את יצחק רבין, ולא ידעו להפריד בין מאבק ציבורי לגיטימי נגד הסכמי אוסלו לבין האיסור המוחלט לפגוע במעמדה הממלכתי של הממשלה. הקרע בין שתי התפיסות גרם לבסוף לפילוג, ולפני כארבע שנים הקימו אנשי הרב טאו ישיבה עצמאית, הר המור". חבר'ה, אם אתם לא יודעים אז אל תכתבו.
ולסיכום: קוראי 'בשבע' הפסידו כתבה מעניינת, דרור ויינברג לא הצליח להימלט מזרקורי התקשורת, והחבר'ה הדתיים, שלא יחמיצו כתבה על אחד משלנו שעלה לגדולה, נאלצו שוב לקרוא את 'מעריב'. אז מה הרווחנו?
ועוד הערה קטנה לסיום: חשוב שיהיו קצינים בכירים דתיים, אבל באותה מידה חשוב לפתח את התקשורת שלנו. אם ישנו סיפור טוב, חשיפה מעניינת, ודאי אם ישנו סקופ של ממש – כדאי שהם יימסרו לידיים טובות, ורצוי באופן בלעדי. הגיע הזמן שכמה מאנשינו יכניסו את זה לראשם.
כשהיצר הרע יוצא בריקוד
מהו חלק ההקפות שיש בו הכי הרבה 'לייבדיק'? מתי עוצמת הריקודים והשמחה מגיעה לשיאה?
יהיו שישיבו: בהקפה האחרונה. יהיו שיאמרו בראשונה, או באחד השירים המיוחדים לאירוע כמו 'מפי א-ל' או 'למי ולמי' (ליתר דיוק – 'צוויימן צוויימן', וסליחה מאחינו בני עדות המזרח). אבל בלא מעט בתי כנסת רגעי השיא מגיעים כשהגבאי מנסה לסיים את ההקפה. למשמע הכרזת הגבאי "עד כאן הקפה ד' " משנסים רבים מהרוקדים מותניים, מכפילים את קצב תנועת הרגליים, ומגבירים את עוצמת שירתם בכמה דציבלים. הגבאי האומלל נאלץ לבצע נסיגה טקטית, כדי לחזור ולנסות שוב בעוד כמה דקות.
למה זה קורה?
התשובה מקופלת בסיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשב (בעיבוד חופשי שלי).
מספרים כי בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, בשנה הראשונה לאחר חתונתו, כובד ר' לוי יצחק על ידי גבאי העיר בפתיחת סדר ההקפות בקריאת פסוקי "אתה הוראית לדעת". מדובר בכבוד גדול, שר' לוי יצחק זכה לו לאחר שהוכר בידי גדולי העיר כלמדן וצדיק גדול, וגם בזכות היותו חתנו של אחד מחשובי העיר.
ר' לוי יצחק ניגש אל העמוד, נטל את הטלית כדי להתעטף בה, נמלך – והחזיר אותה למקומה. שוב ניגש ונטל את הטלית, ושוב חזר והניחה. הציבור מחכה לשמוע "אתה הוראית", החותן מצפה להתכבד בכבודו של חתנו החשוב, וזה מתמהמה.
לפתע, באוזני הקהל, ר' לוי יצחק, במקום לקרוא "אתה הוראית", מכריז בקול: "אם אתה באמת למדן וחסיד אז בבקשה, תקרא בעצמך 'אתה הוראית' ". ומייד הניח את הטלית וחזר למקומו.
הקהל לא הבין מה קרה. בדרך הביתה שאל החותן: לוי יצחק, למה עשית לי את הבושה הזאת?
הסביר ר' לוי יצחק: כשנגשתי אל העמוד ולקחתי את הטלית כדי לומר "אתה הוראית" ראיתי לפני את היצר הרע עומד על ידי ומבקש להכניס ללבי יוהרה ולקחת חלק איתי בחזנות.
שאלתי אותו: מה אתה עושה פה בעמדת החזן?
השיב לי בשאלה: ומה אתה עושה כאן? במה זכית בכבוד הזה?
עניתי: אני למדן. למדתי תורה אצל גאון פלוני.
השיב לי: גם אני למדן. כשלמדת שם תורה הייתי שם גם אני והשתתפתי איתך בכל לימודיך.
אבל אני גם ירא שמיים ומתנהג בחסידות, טענתי כנגדו.
ומניין לך דרכי החסידות, שאל אותי.
השבתי: למדתי מספרי מוסר ויראה.
אף אני, השיב לי היצר, הייתי איתך בכל אותם לימודים. גם אני ירא שמיים וחסיד.
ראיתי, סיים רבי לוי יצחק, שאיני יכול להיפטר ממנו. לא רציתי לשתף את היצר הרע בחזנות שלי, אז אמרתי לו: אם אתה באמת למדן וחסיד אז בבקשה, תקרא בעצמך "אתה הוראית".
זה מה שקורה גם בהקפות. במהלך ההקפה היצר הטוב רוצה לרקוד, והיצר הרע משדר עצלות ועייפות. אבל כשמזדמנת אפשרות לריקוד שיש בו גם מחאה והתרסה – היצר הרע מפסיק להפריע לריקוד ובא גם הוא להשתתף.
אגב, שמעתי על כמה מקומות שבהן נשים רוקדות עם ספרי תורה, וגם שם מספרים שה'לייבדיק' מרקיע שחקים. אני לא מתפלא. אם אפשר לחגוג לא רק את לימוד התורה בעם ישראל, אלא גם את שחרור הנשים מכבלי המרות השמרנית המעיקה – ודאי שהשמחה כפולה ומכופלת.
מהו שיר חסידי?
בחול המועד סוכות התקיים אירוע מרכזי בסצינת המוזיקה החסידית המשודרת: המצעד החסידי השנתי של ערוץ שבע, בניצוחו של מיודענו קובי סלע. במקום הראשון זכה אהרון רזאל בשירו 'זמן הגאולה'.
הזכייה עצמה לא מפתיעה. מדובר בשיר שבנוי נכון לנושא: קליט, פזמון סוחף, מסר אופטימי – כל מה שעושה שיר לפופולארי. מה שמיוחד בזכייה הזאת זה שבעצם לא מדובר בשיר חסידי. לפחות לא במשמעות המוכרת של המושג.
התרגלנו כבר שהמוזיקה לא קובעת. משפחת הזמר החסידי מוכנה לקבל לתוכה כל לחן וכל עיבוד, ובלבד שהמילים יהיו של קודש. השאלה מה זה מילים של קודש. קודם כל פסוקים מהתנ"ך כמובן. פסוקי תהילים, פסוקי מצוות, נבואות טובות ואפילו נבואות פורענות ("אחפש את ירושלים בנרות"). אחר כך באים דברי חז"ל, פרקי אבות, פיוטים וזמירות.
מילות השיר "הגיע זמן הגאולה" הן כולן של רזאל. "בוא נצא לרחוב / נשב בחוץ נשיר קצת / יהיה טוב / כל מי שנראה / נזמין אותו לשבת איתנו / ותראה / איך כל הרחוב תיכף מתמלא / מלא באנשים שעוברים ועוצרים / איתנו הם שרים / שהגיע זמן הגאולה.
האם מדובר בשיר קודש? ובכן, תלוי כנראה מי המחבר. כשנעמי שמר שרה "ייבנה המקדש" או "חבלי משיח הנה זה בא" זה שיר עברי. כשאהרון רזאל שר "עם גיטרות ותופים נתחיל ללכת בתוך הכבישים / ממרפסות הבניינים ומן חלונות הם יביטו מחייכים" וכו' זה שיר חסידי. האמונה הדתית שבלבו של רזאל והכיפה שלראשו מקדשת כנראה את המילים שלו והופכת את השיר לחסידי.
וכבר כתבתי כאן בעבר שבעקרון אני בעד התופעה, אבל בצד המילים הקצת-נאיביות והמסר התמים של הפזמון הזה, שגם להם יש מקום, הייתי רוצה לשמוע גם תמלילים עם יותר עומק ומורכבות.
דרעי יקבל כנראה משפט חוזר, אבל הסיכויים לזיכוי קלושים * דרור ויינברג לא יצליח להתחמק מהחזית התקשורתית * ר' לוי יצחק מברדיטשב מסרב לשתף את היצר הרע בהקפות * "הגיע זמן הגאולה" – שיר חסידי
הדברים הולכים ומתבררים. בג"ץ קבע השבוע שעד המדינה יעקב שמולביץ' שיקר בעדותו במשפט אריה דרעי, כשטען שהליך פלילי שהתקיים נגדו בשווייץ הוא עניין שולי, עבירה טכנית בלבד. מסתבר שצדקו פרקליטי דרעי כשטענו שמדובר בנוכלות בקנה מידה של מיליונים רבים. עם זאת נמנעו השופטים מלהתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, והשאירו בעינה את החלטתו שלא לפתוח בחקירה נגד שמולביץ' באשמת עדות שקר.
החלטת בג"ץ משאירה את כל הצדדים מרוצים. דרעי התקדם צעד נוסף בדרך למשפט חוזר, וכבר כעת יש עוד ועוד אנשים שמפקפקים באשמתו. כזכור,
בית המשפט המחוזי הרשיע את דרעי בקבלת שוחד בעיקר על סמך עדותו של שמולביץ', אותה כינה השופט צמח "צוק איתן". ערעור אמינותו של שמולביץ' הופך את ההרשעה למוטלת בספק.
הפרקליטות מצידה הצליחה לגונן על שמולביץ', ולמנוע חקירה שעלולה הייתה לחשוף עובדות מאוד לא מחמיאות על תפקודם של פרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש (היום שופטת בעליון, ומועמדת כמעט ודאית להחליף את ברק בנשיאות), ושל שאר העוסקים בתיק. ניתן בהחלט לחשוד שהם ידעו כי שמולביץ' משקר, ובחרו להסתיר זאת כדי שלא תיפגע אמינות העד המרכזי שלהם. גם כעת ניסתה הפרקליטות לטעון שלא הוכח כי דברי שמולביץ' היו שקר, אך בג"ץ דחה עמדה זאת.
אם מותר לי להסתכן בניחוש – אהרון ברק יחליט על משפט חוזר לדרעי. ואם מותר לי להסתכן בעוד ניחוש – דרעי לא יזוכה במשפט החוזר. אני לא יודע אם הוא זכאי או לא, אבל חוששני שהמערכת הזאת, שמחריד להיווכח כמה שהיא לא נקיית כפיים, נוטה לגונן על עצמה ולהצדיק את פעולותיה בכל מחיר.
בעיני החטא העיקרי של דרעי זה לא קבלת שוחד, אלא התמיכה בממשלת השמאל ובתהליך אוסלו. גם בפרשת בר-און הבעיה העיקרית אינה הדרישה למנות את בר-און, אלא הנכונות לתמוך בנסיגה מחברון בתמורה למינוי.
לאחרונה דרעי טוען שנאלץ לתמוך באוסלו בלחץ הרב עובדיה. הוא בכלל רצה להתנגד. יש גם שמועות שהוא ביקש 'תיקון' מהרב מרדכי אליהו על חטאו בתמיכה באוסלו. אינני יודע מה הייתה התשובה, אך אין ספק שזה יהיה מצוין אם בתור 'תשובת המשקל' דרעי יפנה מעט ממרצו ומקשריו כדי לתקן במשהו את הפגיעה החמורה ביישובי יש"ע.
היישוב איתמר הוא אחד מאלה שניזוקו קשות ושילמו מחיר דמים כבד. כעת זקוקים שם לתרומות כדי לממן אמצעי מיוחד ויקר החיוני להגנת המקום. אולי דרעי יוכל לעזור.
אל תתנו להם סקופים
לפני כמה שבועות, בעקבות פרסום ידיעה על מינויו הצפוי של דרור ויינברג למפקד חטיבת הצנחנים, הטלתי על אחד מכתבי 'בשבע' להכין עליו כתבת פרופיל.
למי שלא יודע, אל"מ דרור ויינברג הוא קצין חובש כיפה המשרת כיום בתפקיד מח"ט חברון. מינויו הצפוי לתפקיד הנחשק הוא חסר תקדים. לא יהיה זה פרנואידי מדי להניח שאי-שם במחוזות השמאל יושבים אי-אלו אנשים וחושבים איך להכשיל את מינויו של מח"ט הצנחנים הדתי הראשון. במקרה של ויינברג מדובר לא סתם בחובש כיפה, אלא בבן-תורה שמקבל השפעה והשראה מגדולי תלמידיו של הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל. תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים הוא עמדת זינוק די מבטיחה אל תפקידים בכירים בשפיץ של הצבא, ועד לרמטכ"לות. רבים מהרמטכ"לים שלנו היו קודם לכן מפקדי חטיבת הצנחנים.
דרור ויינברג, אגב, למד שנה מעלי ב'ישיבת ירושלים לצעירים' – שמה הרשמי של הישיבה התיכונית שעל-יד ישיבת מרכז הרב. אבל למרות ההיכרות האישית משנים עברו לא השליתי את עצמי שהוא יסכים להתראיין. אחד העקרונות החשובים שבזכותם הגיע אל"מ ויינברג עד הלום הוא הסירוב העקבי שלו להתראיין לתקשורת. אחרי הכל, האלוף יעקב עמידרור, חובש כיפה ומזוקן, החמיץ את תפקיד ראש אמ"ן בעיקר בגלל ריאיון אחד יותר מדי ל'ידיעות אחרונות', שבו אמר לכתבת יעל גבירץ כמה מילים מיותרות על החילונים. אור זרקורי התקשורת, שכוון אל אפי איתם כבר בהיותו מח"ט גבעתי, שימש גם מורה דרך לחיציהם של יוסי שריד וחבריו, שעשו הכל כדי להרוג אותו כשהוא עוד קטן. דרור ויינברג יודע את כל זה, ומשתדל להתמקד בעשייה צבאית ולא להתבלט בשטח.
אגב, על סמך ההיכרות המסוימת שיש לי עם אורחותיה של העיתונות הישראלית, אני מניח שבקרוב יועמד ויינברג בפני דילמה לא פשוטה. אחד העיתונים הגדולים יאיים עליו, רק במרומז כמובן, שאם לא יעניק לו ראיון בלעדי, לפני המתחרים, העיתון כבר ידאג לכתוב עליו איזו כתבה עוינת.
בקיצור, החלטתי להסתפק בכתבה מסוג 'חברים מספרים על', אבל גם כאן נתקלנו בחומה של השתקה. חבריו המגוננים של דרור, שיודעים גם הם כמה שתקשורת רעה עלולה להזיק לקידומו, ממש התחננו שלא נכתוב עליו. שנאפשר לו להמשיך לחסות בצילה של אלמוניות מבורכת.
הסברנו שאין שום סיכוי שמינויו הצפוי יעבור ללא התייחסות תקשורתית. אם נכתוב עליו ואם לא, התקשורת הכללית לא תרצה ולא תוכל עוד להתעלם מקיומו. שעדיף שהחשיפה הראשונה תהיה אצלנו, כדי שהוא יוצג קודם כל באור אמיתי לפני שיבואו כל הסילופים. לשווא. אנשינו היקרים סרבו לשתף פעולה וגרמו לנו לרדת מהנושא. אחרי הכל, אף אחד מאיתנו לא צריך שיאמרו עליו שכתבה שלו התניעה מהלך שטרפד את פרוייקט הרמטכ"ל הדתי הראשון.
כצפוי, ביום ראשון השבוע זה בא. כתבה גדולה ב'מעריב היום' מאת יואב לימור, עם תוספת במסגרת מאת מנחם רהט. בסך הכל לא כתבה עויינת. הרוח הכללית היא שמדובר באיש מקצוע נטו, לא חלילה טיפוס 'משיחי' כמו אפי איתם, וגם לא מישהו שמייחס משמעות רבה מידי לכיפה שעל ראשו בהקשר לתפקודו כקצין קרבי בכיר. למרות זאת, יש בכתבה כמה משפטים עמומים שעלולים להקפיץ כמה פיוזים אצל ציידי הקצינים הבכירים מהמגזר הדתי.
דוגמאות? בבקשה. על הזרם של ישיבת 'הר המור', שדרור ויינברג מקורב אליו, נאמר בכתבה שהוא 'נחשב לקיצוני ולאומי יותר בכל הקשור לתפיסתו את המדינה כראשית הגאולה'. אני יכול לראות את פעיל השמאל שיושב ומקמט את המצח. מה אומר המשפט הזה? "קיצוני" ו"לאומי" זה מסוכן, לא? תופס את המדינה כראשית הגאולה – זו לא משיחיות? אבל מצד שני נאמר קודם שהוא לא 'משיחי' כמו אפי איתם. ואחר כך כתוב שהוא שייך לזרם שנושא את דגל הממלכתיות (מה זה בעצם?). התבלבלתי לגמרי. טוב, צריך להרים טלפון לספי רכלבסקי. אולי לאסף ענברי. אז סתם שתדעו: הקיצוניות של הזרם הזה, ברמה המעשית, מתבטאת בעיקר בקבלת סמכותן של רשויות המדינה. בערך כמו לומר על אהרון ברק שהוא קיצוני באמונתו בצורך לקיים את החוק בכל מצב, גם כשקשה.
למדתי גם דברים חדשים על נסיבות הפרישה של ישיבת הר המור מישיבת מרכז הרב. עד היום ידעתי שסלע המחלוקת היה התנגדותם של אנשי הר המור להפיכתם של חלק מהשיעורים בישיבה למוכרים רשמית על ידי משרד החינוך לצורך לימודים לתעודת הוראה. במעריב נכתב שהקרע נגרם בגלל התקפותיו של הרב צבי טאו על "אנשים וארגונים בימין שתקפו את יצחק רבין, ולא ידעו להפריד בין מאבק ציבורי לגיטימי נגד הסכמי אוסלו לבין האיסור המוחלט לפגוע במעמדה הממלכתי של הממשלה. הקרע בין שתי התפיסות גרם לבסוף לפילוג, ולפני כארבע שנים הקימו אנשי הרב טאו ישיבה עצמאית, הר המור". חבר'ה, אם אתם לא יודעים אז אל תכתבו.
ולסיכום: קוראי 'בשבע' הפסידו כתבה מעניינת, דרור ויינברג לא הצליח להימלט מזרקורי התקשורת, והחבר'ה הדתיים, שלא יחמיצו כתבה על אחד משלנו שעלה לגדולה, נאלצו שוב לקרוא את 'מעריב'. אז מה הרווחנו?
ועוד הערה קטנה לסיום: חשוב שיהיו קצינים בכירים דתיים, אבל באותה מידה חשוב לפתח את התקשורת שלנו. אם ישנו סיפור טוב, חשיפה מעניינת, ודאי אם ישנו סקופ של ממש – כדאי שהם יימסרו לידיים טובות, ורצוי באופן בלעדי. הגיע הזמן שכמה מאנשינו יכניסו את זה לראשם.
כשהיצר הרע יוצא בריקוד
מהו חלק ההקפות שיש בו הכי הרבה 'לייבדיק'? מתי עוצמת הריקודים והשמחה מגיעה לשיאה?
יהיו שישיבו: בהקפה האחרונה. יהיו שיאמרו בראשונה, או באחד השירים המיוחדים לאירוע כמו 'מפי א-ל' או 'למי ולמי' (ליתר דיוק – 'צוויימן צוויימן', וסליחה מאחינו בני עדות המזרח). אבל בלא מעט בתי כנסת רגעי השיא מגיעים כשהגבאי מנסה לסיים את ההקפה. למשמע הכרזת הגבאי "עד כאן הקפה ד' " משנסים רבים מהרוקדים מותניים, מכפילים את קצב תנועת הרגליים, ומגבירים את עוצמת שירתם בכמה דציבלים. הגבאי האומלל נאלץ לבצע נסיגה טקטית, כדי לחזור ולנסות שוב בעוד כמה דקות.
למה זה קורה?
התשובה מקופלת בסיפור על ר' לוי יצחק מברדיטשב (בעיבוד חופשי שלי).
מספרים כי בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, בשנה הראשונה לאחר חתונתו, כובד ר' לוי יצחק על ידי גבאי העיר בפתיחת סדר ההקפות בקריאת פסוקי "אתה הוראית לדעת". מדובר בכבוד גדול, שר' לוי יצחק זכה לו לאחר שהוכר בידי גדולי העיר כלמדן וצדיק גדול, וגם בזכות היותו חתנו של אחד מחשובי העיר.
ר' לוי יצחק ניגש אל העמוד, נטל את הטלית כדי להתעטף בה, נמלך – והחזיר אותה למקומה. שוב ניגש ונטל את הטלית, ושוב חזר והניחה. הציבור מחכה לשמוע "אתה הוראית", החותן מצפה להתכבד בכבודו של חתנו החשוב, וזה מתמהמה.
לפתע, באוזני הקהל, ר' לוי יצחק, במקום לקרוא "אתה הוראית", מכריז בקול: "אם אתה באמת למדן וחסיד אז בבקשה, תקרא בעצמך 'אתה הוראית' ". ומייד הניח את הטלית וחזר למקומו.
הקהל לא הבין מה קרה. בדרך הביתה שאל החותן: לוי יצחק, למה עשית לי את הבושה הזאת?
הסביר ר' לוי יצחק: כשנגשתי אל העמוד ולקחתי את הטלית כדי לומר "אתה הוראית" ראיתי לפני את היצר הרע עומד על ידי ומבקש להכניס ללבי יוהרה ולקחת חלק איתי בחזנות.
שאלתי אותו: מה אתה עושה פה בעמדת החזן?
השיב לי בשאלה: ומה אתה עושה כאן? במה זכית בכבוד הזה?
עניתי: אני למדן. למדתי תורה אצל גאון פלוני.
השיב לי: גם אני למדן. כשלמדת שם תורה הייתי שם גם אני והשתתפתי איתך בכל לימודיך.
אבל אני גם ירא שמיים ומתנהג בחסידות, טענתי כנגדו.
ומניין לך דרכי החסידות, שאל אותי.
השבתי: למדתי מספרי מוסר ויראה.
אף אני, השיב לי היצר, הייתי איתך בכל אותם לימודים. גם אני ירא שמיים וחסיד.
ראיתי, סיים רבי לוי יצחק, שאיני יכול להיפטר ממנו. לא רציתי לשתף את היצר הרע בחזנות שלי, אז אמרתי לו: אם אתה באמת למדן וחסיד אז בבקשה, תקרא בעצמך "אתה הוראית".
זה מה שקורה גם בהקפות. במהלך ההקפה היצר הטוב רוצה לרקוד, והיצר הרע משדר עצלות ועייפות. אבל כשמזדמנת אפשרות לריקוד שיש בו גם מחאה והתרסה – היצר הרע מפסיק להפריע לריקוד ובא גם הוא להשתתף.
אגב, שמעתי על כמה מקומות שבהן נשים רוקדות עם ספרי תורה, וגם שם מספרים שה'לייבדיק' מרקיע שחקים. אני לא מתפלא. אם אפשר לחגוג לא רק את לימוד התורה בעם ישראל, אלא גם את שחרור הנשים מכבלי המרות השמרנית המעיקה – ודאי שהשמחה כפולה ומכופלת.
מהו שיר חסידי?
בחול המועד סוכות התקיים אירוע מרכזי בסצינת המוזיקה החסידית המשודרת: המצעד החסידי השנתי של ערוץ שבע, בניצוחו של מיודענו קובי סלע. במקום הראשון זכה אהרון רזאל בשירו 'זמן הגאולה'.
הזכייה עצמה לא מפתיעה. מדובר בשיר שבנוי נכון לנושא: קליט, פזמון סוחף, מסר אופטימי – כל מה שעושה שיר לפופולארי. מה שמיוחד בזכייה הזאת זה שבעצם לא מדובר בשיר חסידי. לפחות לא במשמעות המוכרת של המושג.
התרגלנו כבר שהמוזיקה לא קובעת. משפחת הזמר החסידי מוכנה לקבל לתוכה כל לחן וכל עיבוד, ובלבד שהמילים יהיו של קודש. השאלה מה זה מילים של קודש. קודם כל פסוקים מהתנ"ך כמובן. פסוקי תהילים, פסוקי מצוות, נבואות טובות ואפילו נבואות פורענות ("אחפש את ירושלים בנרות"). אחר כך באים דברי חז"ל, פרקי אבות, פיוטים וזמירות.
מילות השיר "הגיע זמן הגאולה" הן כולן של רזאל. "בוא נצא לרחוב / נשב בחוץ נשיר קצת / יהיה טוב / כל מי שנראה / נזמין אותו לשבת איתנו / ותראה / איך כל הרחוב תיכף מתמלא / מלא באנשים שעוברים ועוצרים / איתנו הם שרים / שהגיע זמן הגאולה.
האם מדובר בשיר קודש? ובכן, תלוי כנראה מי המחבר. כשנעמי שמר שרה "ייבנה המקדש" או "חבלי משיח הנה זה בא" זה שיר עברי. כשאהרון רזאל שר "עם גיטרות ותופים נתחיל ללכת בתוך הכבישים / ממרפסות הבניינים ומן חלונות הם יביטו מחייכים" וכו' זה שיר חסידי. האמונה הדתית שבלבו של רזאל והכיפה שלראשו מקדשת כנראה את המילים שלו והופכת את השיר לחסידי.
וכבר כתבתי כאן בעבר שבעקרון אני בעד התופעה, אבל בצד המילים הקצת-נאיביות והמסר התמים של הפזמון הזה, שגם להם יש מקום, הייתי רוצה לשמוע גם תמלילים עם יותר עומק ומורכבות.