לכל חג יש מוצאי חג. ואחרי פסטיבל החגים והשבתות ושוב החג-שבת ושוב פעם לקינוח, הגיע הזמן לסכם חלק מהחוויות והמחשבות שעלו בי בימים אלו.
מכניסי אורחים
כירושלמית הסתובבתי הרבה בין בתי הכנסת השונים שברחבי העיר כדי למצוא את התפילה הנכונה לי בכל חג. זה לא כל כך נעים להיכנס למקום לא מוכר ולחפש מקום לשבת, או לחלופין לעמוד כל התפילה. השנה חשבתי שבית כנסת הוא קודם כול בית, וכמו שאנחנו מכניסים אורחים בביתנו כך צריך להכניס אורחים בבית הכנסת שלנו. אגב, באחד מבתי הכנסת שאליהם הגעתי בשיטוטיי יש גבאית מיוחדת שתפקידה להושיב את האורחות.
פשוט, להתפלל
בבתי כנסת ספרדיים החזן מתחיל פיוט וכולם מיד מצטרפים אליו. בבתי הכנסת האשכנזיים – החזן מתחיל פיוט וכולם מנסים לזהות מאיזה סרט לקוחה המנגינה ואיך זה משתלב עם המילים (תשובה: לא משתלב...). השנה הרגשתי שאולי אנחנו קצת חוטאים לתפילה עם כל הסחר-חליפין הזה בין השירים לתפילות. אולי כדאי לחזור פשוט לנוסח - ולהתפלל.
המציא לנו מחילה
בשעת בין ערביים של יום הכיפורים הלכתי לתפילת נעילה באחד מבתי הכנסת הבורגניים והידועים בירושלים. הייתי שם בתפילת נעילה גם בשנה שעברה ומאוד התרגשתי. תהיתי ביני לבין עצמי בדרך האם זה ייגע בי גם השנה והאם זה המקום הנכון לי. לפתע ראיתי אישה לקוית ראיה שגיששה את דרכה במקל. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה והיא ענתה שהיא מבקשת להגיע למניין מסוים שמתקיים לא רחוק. היא אחזה במרפקי והובלתי אותה למקום מבוקשה.
הגענו למניין שמשלב תפילה אשכנזית ותפילה בנוסח עדות המזרח ביחד. נכנסו לאולם בית ספר קטן ששימש כבית כנסת לעת מצוא, פשטות וקסם ראשוני ריחפו שם באוויר. נשארתי איתם במשך כל תפילת נעילה שהצליחה לגעת גם בלבי החתום, ובסוף התפילה לחשתי לאישה: "חשבתי שאני זו שהובילה אותך - אבל מתברר שאת זו שהובלת אותי".
בירידה ובעלייה
עניין אחר לחלוטין: תמיד חשבתי שלגוף שלי קשה לעשות שינויים, ושכל שינוי במשקל דורש ממנו זמן והתמדה. אבל השנה גיליתי שהוא יכול לזוז חמישה קילו בחודש, כלפי מעלה.
מעניין לעניין באותו עניין, בסעודת הפרידה מהסוכה בהושענא רבה אכלתי כמעט בלי הפסקה. כששאלו אותי חברותיי לפשר הדבר, עניתי להן שאני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה של סעודה מפסקת. באמת זה די דומה - זו סעודה בערוב היום וזו גם כן, זו סעודה חגיגית אבל עם פלאפון בכיס וזו גם כן, זו לחוצה בזמן וזו גם כן. הבעיה העיקרית היא שאחרי הסעודה המפסקת באמת לא אוכלים, ובשמחת תורה אוכלים שוב אחרי שעתיים.
מהפכה של שמחה
הרחק מאור הזרקורים הפמיניסטיים מתרחשת בירושלים מהפכה שקטה ומשמעותית. זה כבר לא דבר יוצא דופן שנשים רוקדות בשמחת תורה במלוא הכוח והגרון בנפרד מהגברים אך במקביל להם בבית הכנסת. אבל תמיד אפשר לקחת צעד קדימה.
השנה הייתי במקום שבו בזמן שהגברים יצאו לקרוא בתורה - הנשים נשארו יחד לשיר, לקרוא את "וזאת הברכה" ולהגיד "מי שבירך" לעגונות ולרווקות ושוב לשיר. זה היה רגע נשי מזוקק וחזק. יחד עם אגלי הזיעה ניגבתי גם אגלי דמעות של התרגשות. אף גבול לא נפרץ, שום הלכה לא נפרצה - זה היה מניין אותודוקסי לחלוטין, אבל עם מקום ומשמעות לנשים.
פורסם בפנימה