כל היום הזה חיפשנו סוס. זאת אומרת, חזקי חיפש. אני עודדתי מהצד ואירחתי בינתיים, יחד עם העוזרים המקסימים שלנו, את האנשים בבית חב"ד.
המכשיר הלווייני שוב זעק לעזרה. אחד החברים נפל בהרים ומצבו חייב חילוץ דחוף, אבל כדי להוריד אותו למקום שבו יוכל המסוק לנחות - הוא מוכרח היה לרדת כשהוא שכוב על סוס.
מזג האוויר הקר הבריח את מעט הסוסים שעוד נותרו באזור, והסוס הכי קרוב נמצא בכפר במרחק שמונה שעות מהמקום שבו היה תקוע הבחור שלנו. כל הפורטרים (סבלים) באזור גויסו למבצע, שהוכתר בהצלחה עד לחילוצו והתאוששותו של חברנו בבית החולים. כעת הוא כבר לוגם את המרק החם שהכנו לו.
ופתאום חשבתי על זה, שבשבילנו זה כל כך טבעי לחפש סוס בגובה של אלפי מטרים, לטוס במסוקים לפנות בוקר, לחייך חיוך קפוא על ההרים הגבוהים, להושיט יד לחברים פצועים וחולים. ואיזה כיף לנו. אתם מבינים? כי אם נתעלם לרגע מהקמטים החדשים שצצו לאחרונה בצדי העיניים (בכל זאת אהיה בת ארבעים השנה), השליחות הזאת משאירה אותנו תמיד צעירים ורעננים. ואילו חיים הזויים ומופלאים יש לנו. בכמה נשמות אנחנו זוכים לגעת.
אז תודה לך סוס על התזכורת.
צעקה
פעם פגשתי אישה שמרוב שהיו לה מילים בתוכה - היא הייתה רק שותקת.
בתחילה עוד היו שואלים אותה בני האדם לדעתה, אך ככל שחלף הזמן והיא התבצרה בשתיקתה - סבורים היו שהיא סתם אישה. שקטה. אישה פשוטה. לא הבינו שכל כולה צעקה אחת גדולה של חוכמה וחיים.
"תדברי אל עצמך קודם", ביקשתי אותה, "ספרי לך את כל מה שעובר עלייך". כפופת גו היא עמדה מול הראי והביטה בבבואתה שלה. אבל בזמן שאני ראיתי יופי שאין כמוהו, בעיניה שלה ראתה היא רק את הסבל שהרכיב את סך כל איבריה.
כך עומדות היינו יחד ומנסות לדבר את המילים שלה, אך הן יצאו לה מהפה, קטנות ורפות כל כך. אחר כך יצאנו אל השדה. "עכשיו תדברי", ביקשתי ממנה, "אל העצים ואל האבנים". כי קל יותר לזעוק את הזעקה אל מי שאינו שופט אותה כלל.
הרוח השתוללה אז בין הצמרות, העיפה את העלים אנה ואנה, והיא הרגישה עוד הרבה יותר קטנה אל מול ההוד וההדר הזה. "אולי אני אוותר, חני?!" היא לחשה בדרך חזור, אבל ידעה שלא נכון הוא הדבר. כי כבר הבינה שלא תוכל עוד לשאת את כל המחשבות האלה לבד על כתפיה. אז היא התחילה לזמזם ניגון ישן. וכשהיא הגתה אותו בין שפתיה - עצר כל העולם את נשימתו בלי להבין מדוע.
משפסק הניגון הרכבנו מעגלים של אנשים טובים שיקשיבו לה. לא קשה היה למצוא. האמינו לי שלא חסרים אנשים טובים בעולמנו.
מילים בודדות היא אמרה להם. כאלה שאת פשרם הם לא הבינו - אבל הלב שלהם פעם לעומתה בדיבוק חברים. "את חייבת לצעוק", התחננתי אליה בכל פעם מחדש, "רק פעם אחת תצעקי את עצמך!"
תקופה של אחרי החגים הייתה אז. זמן שמחה והרהור. צינת הסתיו חדרה את הגוף מבלי לשאול. ריח של אפשרויות חדשות הסתחרר באוויר, נשב אל נחירינו. בין הסמטאות הילכנו וחיפשנו את הצעקה שלה כל הלילה.
באשמורת הבוקר מצאנו אותה, את הצעקה. ארובות השמים נפתחו במטח פתאומי, ומפיה שלה בקעה יבבה גדולה עד לב שמים.
האנשים בטוחים היו שאת קולו של הגשם הראשון הם שומעים עכשיו, לא מבינים שזו היא - שצועקת את כל הצעקות שנכלאו בתוך גופה חיים שלמים.
פורסם בפנימה