
הצד שלה: למען השלום
פעם כשהיו לי שישה ילדים, שעון הקיץ מירר את חיי והיום שלי התחיל רק בעשר בלילה.
במשך שבעה ימים ושבעה לילות ישבתי על המדוכה. הפתרון נחת עליי ממקום בלתי צפוי. שימי, הבכור, היה אז בכיתה א'. יום אחד הוא חזר וסיפר שהמורה שלו (יבורך!) אמר שילד בגילו צריך להיות במיטה בשמונה וחצי.
"גם אם יש אור בחוץ?" שאלתי, מתחילה לראות את הפתרון באופק. שימי הנהן בראשו במרץ.
בשעה שבע רצתי והזזתי את מחוגי השעון במטבח ובשאר חדרי הבית שעה אחת קדימה. "שימי", קראתי לו לאחר שביצעתי את זממי, "תראה, כבר שמונה!". לא האמנתי, אבל התכסיס עבד. שימי בכורי, שהעריץ את המורה שלו, נכנס למיטה בשמונה וחצי, כלומר בשבע וחצי. הבכור עושה, וכולם אחריו. וכך מדי ערב.
חלפו השנים, הגדולים כבר ממש גדלו, וכפי שידוע למתבגרים יש שעון מיוחד משלהם. ועדיין, אני מודה, אני הכי אוהבת את שעון החורף, כי הוא מחזיר לנו ההורים את הזמן שמגיע לנו.
הצד שלו: בלי תירוצים
שקר הוא שקר הוא שקר, גם אם הוא לבן. אני לא בטוח עד כמה זה חינוכי "לעבוד" על ילד, ובפרט כשאשתי משכנעת את עצמה שכמובן זה לטובת הילד, כי הרי "הוא חייב לישון. בקיץ הקטנים יכולים למשוך עד מאוחר, אחר כך הם מסכנים. סובלים בלימודים".
"מותר לשקר למען השלום", היא טוענת ומאמינה ששלום גופם תלוי בשעון החורף.
בעיקרון היא לא דוגלת בשקרים, אבל אם אפשר לצבוע את האמת בלבן בקצוות למען השלום כמובן ולמען שעון החורף - אשרינו.
אין ספק שכשהיום מחשיך כל האווירה בבית מקבלת גוון אחר, ולא רק בבית.
אין עונה מושלמת לגידול ילדים. קיץ, חורף אביב או סתיו, חייבים לחנך אותם לשינה בלי קשר לשעון.
ואולי זה הסוד שאנחנו ההורים חייבים לפצח. להוציא את השעון החוצה, להתמקד בהרגלים, להתמקד בהקניית שעון פנימי. כי אין כמו שעון פנימי שינהל אותנו בחיים.
כשילד יבוא ויגיד לי "אבל אבא, עדיין אור בחוץ", אני רוצה להסביר לו שהתשובה שלו אינה קשורה למה שאנחנו ההורים מבקשים ממנו. "חמוד שלי, גם אם אור בחוץ, עכשיו הזמן ללכת לישון, כי ככה אבא ואימא החליטו". ככה, בלי התנצלויות ובלי הסברים, רק סיפור לילה טוב, נשיקה וקריאת שמע על המיטה.
פורסם בפנימה