מאת שמחה ללום
את סוזי דים, חברת 'מטות ערים', אפשר היה למצוא בשבוע שעבר בדוכן 'מנהיגות יהודית' ברחובות. בעיניה, כל פעילות למען ארץ ישראל עומדת בראש סדרי העדיפויות. בראיון אתה היא מתארת את סדר היום העמוס, בין המשפחה, העבודה, והפעילות הציבורית
יום שני שעבר, יום הבחירות בליכוד, השעה 20:00 בערב. ברחבה שלפני בית שפירא ברחובות אנשים מצטופפים וממתינים בתור. העסקנים עוברים בין הממתינים, מזהים את תומכיהם ומחליפים איתם מילה מחויכת. הדוכן של 'מנהיגות יהודית' אויש במשך כל היום על ידי אשה בשם סוזי דים.
את סוזי קשה למצוא. היא נמצאת בתוך הקהל, מדברת עם מצביעי 'מנהיגות יהודית' ומוסרת להם את הטפסים המתאימים, ומזהירה אותם שלא לפתוח את הטפסים לפני הקלפי, כי יש אנשים לא בדיוק ישרים בדרך...
לא מעטים זוכרים את סוזי, כרסה בין שיניה, יושבת במרכז הצומת בזמן ההפגנות הסוערות שארגנה תנועת 'זו ארצנו', ומשוחחת בנעימות ובכובד ראש עם השוטרים שהגיעו כדי לפנות אותה.
"המערכת הפוליטית משותקת"
סוזי היא עורכת פטנטים במקצועה ואמא ואשה בביתה. רשימת הפעילויות שהיא משתתפת ומסייעת בהן מדהימה בהיקפה. סוזי מספרת על עצמה במילים צנועות: "אף פעם לא הייתי פעילה בשום נושא ציבורי. אני לא בן אדם עם כריזמה, או יכולת מיוחדת – סטנדרט בייסיק."
היית מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
רק כשזה נוח למטרות שלנו. למשל, היה חשוב להגביר את המודעות לנושא של מערת המכפלה. כתבתי מכתב לעיתוני הנשים 'את' ו'לאשה' על המצב המחפיר בעזרת הנשים במערת המכפלה. כתבתי שאני בטוחה שאם המצב הזה היה קיים בעזרת הגברים אז היו מטפלים בזה. כמובן שהעיתונים התקשרו מהר מאוד לברר מה העניינים. בדברים האלה אנחנו מאוד פמיניסטיים.
מה בעצם התפקיד שלך בבחירות למרכז הליכוד?
אני לוגיסטיקנית. הרבה דברים בחיים מסתכמים בלוגיסטיקה. גם הנושא של מנהיגות יהודית. המטרות מובנות: לתת למערכת הפוליטית זריקת אנרגיה, כדי להגיע למצב שלפוליטיקאים ישתלם לעבוד בנושאים שלנו. היום, זה לא משתלם לפוליטיקאי בתוך הליכוד, ולכן הוא מתנהג כמו איש שמאל.
כל המערכת הפוליטית בארץ במצב של שיתוק. זאת בעצם המטרה של המחבלים, לא רק להרוג אנשים, אלא לשתק את המערכת הפוליטית של המדינה. אז אנחנו צריכים להפעיל אותה... כיוון שלפוליטיקאים במדינה יש את היכולת לעשות הכי הרבה נזק, חייבים לטפל בבעיה. אי אפשר לתת להם לפעול לבד בשטח, כי אנחנו לא יודעים לאן זה יכול להוביל אותנו.
איך בעצם עושים את זה?
זה פשוט מאוד: אם חבר כנסת יודע שחברי המרכז שיבחרו בו יבחרו בו על פי תפקודו בתחום המדיני, הוא ישתפר בתחום המדיני. וכשאחד משתפר, הוא גורם גם לשיפור של אחרים. זו המטרה.
'הילד הרע' של מועצת יש"ע
למרות פעילותה ב'מנהיגות יהודית', סוזי נמנעת ממחויבות למפלגה מסוימת. שייכות פוליטית אינה הדבר המרכזי בעיניה, אלא השגת מטרות שהן לטובת המדינה כולה. "הנושא של ארץ ישראל הוא לא נושא סקטוריאלי". האחריות של 'מטות ערים', על פי סוזי, היא להבהיר לפוליטיקאים שהאינטרס הלאומי של תושבי מרכז הארץ חופף לאינטרס הלאומי של תושבי יש"ע.
"'מטות ערים' מטפלת בשלושה נושאים עיקריים: ארץ ישראל, ארץ ישראל וארץ ישראל. זה הדגל, זה הנושא, זה מה שצריך לעשות בדור שלנו: לסגור את העניין אחת ולתמיד כדי להתקדם כמה שיותר מהר להסכם הקבע, כמו שהוא מופיע בספר בראשית".
איך בעצם קמה 'מטות ערים'?
באופן טבעי, הכל התחיל בהסכמי אוסלו. אז פתאום הגיחו כל מיני פעילים שלא היה בינהם שום מכנה משותף, חוץ מהנושא של ארץ ישראל. אני לא הכרתי אף אחד מהפעילים המרכזיים של המטה שלנו. יום אחד מישהו הזמין אותי לישיבה, וכך התחיל עוד מטה. אני משערת שהדברים קרו בצורה דומה בערים אחרות. אז קראו לזה 'מטה משותף', ובעל הבית היה מועצת יש"ע. אבל מועצת יש"ע לא היתה בסיטואציה שיכלה להפעיל מספיק תקיפות. בעצם, עד היום הם לא בסיטואציה שהם יכולים להפעיל מספיק תקיפות, פשוט בגלל הנושא של הכסף. כסף זה דבר מאוד חשוב, ואם יש יותר מדי שדרים קרביים מהיישובים, מישהו יכול לסגור את הברז.
זה בדיוק היתרון של 'מטות ערים': אין להם אבא, אין להם אמא, אין אלוקים. אף אחד לא יכול לסגור את התקציב ברחובות בגלל שאנשים ברחובות פתחו את הפה שלהם. יש להם חופש פעולה מוחלט. הם יכולים לשגע את המערכת ושום אסון לא קורה. היו הרבה אי הבנות בנושא הזה עם מועצת יש"ע בזמנו, כי הם חששו שהדבר יגרום להם בעיות. הם בסך הכל אחראים להמון ישובים. אחרי שהם הבינו שהם לא צריכים להיות אחראים לנושא של 'מטות ערים' (בגלל זה גם לקחנו שם אחר, כדי לא לסבך אף אחד), היום כולם חיים בשקט ובשלווה. 'מטות ערים' זה מעין בן חורג שעושה מה שהוא רוצה, ואי אפשר להאשים את מועצת יש"ע בזה. היחסים היום, אני חושבת, מאוד טובים. אנחנו נעזרים רבות במועצת יש"ע. אני מקווה שאני לא מגזימה אם אני אומרת שזה טוב להם שיש מישהו שיכול להיות 'הילד הרע'. הם לא צריכים לתת את הדין. אנחנו יכולים לעשות דברים יותר נועזים, ולא קורה שום דבר.
המשפחה נרתמת
איך נשאר לך זמן להיות אמא?
אין שום בעיה. אני פשוט מבזבזת פחות זמן... היום יש לך גם את כל הכלים, הפלאפונים והאי-מיילים. זה דברים שעוזרים לעשירים להתפנק ועוזרים לאנשים מן השורה לעבוד. אני משלבת את העשייה הזאת גם בתור אמא. למשל באסיפת הורים, את יודעת כמה הסברה אפשר לעשות? הפוליטיקאים רצים כל הזמן כדי שיהיה להם ציבור. מה יותר טוב מאסיפת הורים? זה כמו עשרה חוגי בית. אני אף פעם לא מפספסת אסיפות הורים. מכולת? אפשר לעשות המון דברים במכולת! לא צריך זמן, פשוט באותם רגעים שבהם את לא עושה שום דבר מיוחד, את עושה משהו. טלפונים – באותו זמן את מקפלת כביסה. זה לא קשה.
ואיך הילדים רואים את זה?
זה נכון שהילדים שמחים כשאמא שלהם בבית, אבל זה חלק מהחינוך, לגרום לילד להבין שאנחנו היום בתקופה קשה, ושיש לנו את הזכות והכבוד למנוע שואה שניה, שיכולה להיות התוצאה של אי אכפתיות. הילדים חייבים לקבל את החינוך הזה, והם מבינים את זה מצוין. בדרך כלל כשאנחנו אומרים שמשהו בא על חשבון הבית, אנחנו נותנים ליצר הרע שלנו למצוא לנו תירוצים, בגלל שכשיש מצב חמור, אז צריך לטפל בו.
זה בודאי דורש מבעלך לעזור הרבה בבית.
זוג נשוי, זה זוג. כשמישהו עושה פעילות מסוימת, וודאי שבן הזוג שלו משתתף. נניח שמישהו יוצא מהבית בשביל לעשות דברים, אז הכלים נשארים בכיור. הם לא בורחים. שוודאי שזה יכול להיות על חשבון בן הזוג, אבל זה חיי נישואין. צריך להשתדל להמעיט בדרישות בתחומים אחרים, פחות חשובים.
"צריכים הרבה רמטכ"לים"
מה סדר היום שלך?
בבוקר, אחרי שהילדים מתגלגלים מהבית, אני הולכת לעבודה, המשרה הראשונה. אחר כך אני באה הביתה ועושה צהריים. פותחים את המשרד השני, בבית, לנושאים שלנו. אחר כך ארוחת הערב, ואחרי ארוחת הערב הולכים לסיבוב נוסף. מה יש לך לעשות בערב? אין בעיה, יש המון זמן. הבעיה שיש גם המון נושאים.
כשאת מסבירה איך את עושה הכול, זה נשמע פשוט. אז למה לא יותר אנשים עושים את זה?
אנשים לא חושבים בגדול. צריך לגרום להם להבין שזה לא מספיק שהם פעילים, הם צריכים להפעיל. כל אחד צריך להפעיל את הסביבה שלו. יש יותר מדי אנשים שמחכים שמישהו יפעיל אותם. אחת המטרות שלנו במטות ערים, היא לגרום לכך שיותר אנשים יפעלו לבד ויפעילו את הסביבה. כל אחד יודע איך להפעיל את הסביבה שלו, רק עוד לא נפל לכולם האסימון שזה מה שצריך לעשות, שאנחנו צריכים הרבה רמטכ"לים."
ואיך את התחלת?
עד שהתחיל כל הבלגאן הזה עם ההסכמים, התפקיד הציבורי הבכיר ביותר שהיה לי בחיים זה הגזברית בגן של הבן שלי. חוץ מזה כלום. לא היה לי שום תפקיד, ניסיון או חשק לפעול. אבל כשעלה הנושא של ארץ ישראל היה צריך לעשות משהו.
מאיפה הכוח להפוך פתאום לאשת תחבולות ומעללים?
הרבה פעמים אנשים שואלים את עצמם, במיוחד בתקופה הקשה הזאת, למה מישהו מחברנו כבר לא אתנו? למה הקב"ה החליט שהאדם הזה לא יהיה בין החיים? אני חושבת שהשאלה צריכה להיות הפוכה. לא למה האדם כבר לא בין החיים, אלא למה אני ואת כן. שתינו נושמות היום בגלל שיש דברים שצריך לעשות. אם את לא עושה אותם, אז באמת בשביל מה את פה? את שואלת מאיפה הכוח? מאיפה לא יהיה כוח!? אם את עקרת בית, את מנגבת את השולחן. צריך לנגב את השולחן, כדי שיהיה אפשר לאכול, כדי מה? כדי שכל אחד יוכל לטפל בנושאים החשובים. מה יותר חשוב מהנושאים החשובים?
איך בן אדם שכל כך מלא באמת שלו לא נעשה מתוסכל מהאדישות של העולם?
אני לא יודעת אם אני עושה יותר מרוב האנשים. כשאני מסתכלת סביב אני רואה אנשים עמוסי פעילות. לא כולם בנושא של ארץ ישראל, יש אנשים שפועלים בעניינים אחרים. אפילו אנשים מאוד פשוטים. זה שמישהו לא מסכים אתי, זה לא כל כך מעניין אותי, כי אני רואה בזה דבר זמני. אני יודעת שהנושא הוא נכון ולכן זה יבוא לו עם הזמן. עוד לא פגשתי אדם שאי אפשר להגיע אתו לעמק השווה. רק צריך להסביר לו במונחים שלו, להתאים את עצמך לעולם המושגים שלו. זה לפעמים לוקח זמן, אבל זה שווה".
את לא רואה במתכונת החיים שלך שום דבר מיוחד?
זה עניין של איך את מנהלת את החיים שלך. אדם לא צריך להיות קדוש מעונה, אבל יש כל כך הרבה דרכים שהוא יכול לעשות, שאין שום סיבה שהוא לא יבחר בנושא שהוא יכול ליהנות ממנו. אדם צריך לקבוע לעצמו קצב שהוא מסוגל לעמוד בו. אין צורך ב'מסירות קיצונית'. אפשר למצוא את הדרכים שבהן את יכולה לקדם את הנושאים שחשובים לך בלי שתהיי בלחץ, במתח, בסבל. לא צריך לעשות מזה עניין קיצוני, זה יכול להשתלב בחיים שלך. גם לי יש את תחומי העניין שלי ואת הילדים שלי ואת בעלי, יש לי את כל מה שאת רוצה. אין שום סיבה שהכל לא ידור ביחד בכפיפה אחת, בצורה נעימה ומתאימה לאישיות של כל אחד. צריך רק להתארגן כך שהכל יסתדר עם מי שאת.
את סוזי דים, חברת 'מטות ערים', אפשר היה למצוא בשבוע שעבר בדוכן 'מנהיגות יהודית' ברחובות. בעיניה, כל פעילות למען ארץ ישראל עומדת בראש סדרי העדיפויות. בראיון אתה היא מתארת את סדר היום העמוס, בין המשפחה, העבודה, והפעילות הציבורית
יום שני שעבר, יום הבחירות בליכוד, השעה 20:00 בערב. ברחבה שלפני בית שפירא ברחובות אנשים מצטופפים וממתינים בתור. העסקנים עוברים בין הממתינים, מזהים את תומכיהם ומחליפים איתם מילה מחויכת. הדוכן של 'מנהיגות יהודית' אויש במשך כל היום על ידי אשה בשם סוזי דים.
את סוזי קשה למצוא. היא נמצאת בתוך הקהל, מדברת עם מצביעי 'מנהיגות יהודית' ומוסרת להם את הטפסים המתאימים, ומזהירה אותם שלא לפתוח את הטפסים לפני הקלפי, כי יש אנשים לא בדיוק ישרים בדרך...
לא מעטים זוכרים את סוזי, כרסה בין שיניה, יושבת במרכז הצומת בזמן ההפגנות הסוערות שארגנה תנועת 'זו ארצנו', ומשוחחת בנעימות ובכובד ראש עם השוטרים שהגיעו כדי לפנות אותה.
"המערכת הפוליטית משותקת"
סוזי היא עורכת פטנטים במקצועה ואמא ואשה בביתה. רשימת הפעילויות שהיא משתתפת ומסייעת בהן מדהימה בהיקפה. סוזי מספרת על עצמה במילים צנועות: "אף פעם לא הייתי פעילה בשום נושא ציבורי. אני לא בן אדם עם כריזמה, או יכולת מיוחדת – סטנדרט בייסיק."
היית מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
רק כשזה נוח למטרות שלנו. למשל, היה חשוב להגביר את המודעות לנושא של מערת המכפלה. כתבתי מכתב לעיתוני הנשים 'את' ו'לאשה' על המצב המחפיר בעזרת הנשים במערת המכפלה. כתבתי שאני בטוחה שאם המצב הזה היה קיים בעזרת הגברים אז היו מטפלים בזה. כמובן שהעיתונים התקשרו מהר מאוד לברר מה העניינים. בדברים האלה אנחנו מאוד פמיניסטיים.
מה בעצם התפקיד שלך בבחירות למרכז הליכוד?
אני לוגיסטיקנית. הרבה דברים בחיים מסתכמים בלוגיסטיקה. גם הנושא של מנהיגות יהודית. המטרות מובנות: לתת למערכת הפוליטית זריקת אנרגיה, כדי להגיע למצב שלפוליטיקאים ישתלם לעבוד בנושאים שלנו. היום, זה לא משתלם לפוליטיקאי בתוך הליכוד, ולכן הוא מתנהג כמו איש שמאל.
כל המערכת הפוליטית בארץ במצב של שיתוק. זאת בעצם המטרה של המחבלים, לא רק להרוג אנשים, אלא לשתק את המערכת הפוליטית של המדינה. אז אנחנו צריכים להפעיל אותה... כיוון שלפוליטיקאים במדינה יש את היכולת לעשות הכי הרבה נזק, חייבים לטפל בבעיה. אי אפשר לתת להם לפעול לבד בשטח, כי אנחנו לא יודעים לאן זה יכול להוביל אותנו.
איך בעצם עושים את זה?
זה פשוט מאוד: אם חבר כנסת יודע שחברי המרכז שיבחרו בו יבחרו בו על פי תפקודו בתחום המדיני, הוא ישתפר בתחום המדיני. וכשאחד משתפר, הוא גורם גם לשיפור של אחרים. זו המטרה.
'הילד הרע' של מועצת יש"ע
למרות פעילותה ב'מנהיגות יהודית', סוזי נמנעת ממחויבות למפלגה מסוימת. שייכות פוליטית אינה הדבר המרכזי בעיניה, אלא השגת מטרות שהן לטובת המדינה כולה. "הנושא של ארץ ישראל הוא לא נושא סקטוריאלי". האחריות של 'מטות ערים', על פי סוזי, היא להבהיר לפוליטיקאים שהאינטרס הלאומי של תושבי מרכז הארץ חופף לאינטרס הלאומי של תושבי יש"ע.
"'מטות ערים' מטפלת בשלושה נושאים עיקריים: ארץ ישראל, ארץ ישראל וארץ ישראל. זה הדגל, זה הנושא, זה מה שצריך לעשות בדור שלנו: לסגור את העניין אחת ולתמיד כדי להתקדם כמה שיותר מהר להסכם הקבע, כמו שהוא מופיע בספר בראשית".
איך בעצם קמה 'מטות ערים'?
באופן טבעי, הכל התחיל בהסכמי אוסלו. אז פתאום הגיחו כל מיני פעילים שלא היה בינהם שום מכנה משותף, חוץ מהנושא של ארץ ישראל. אני לא הכרתי אף אחד מהפעילים המרכזיים של המטה שלנו. יום אחד מישהו הזמין אותי לישיבה, וכך התחיל עוד מטה. אני משערת שהדברים קרו בצורה דומה בערים אחרות. אז קראו לזה 'מטה משותף', ובעל הבית היה מועצת יש"ע. אבל מועצת יש"ע לא היתה בסיטואציה שיכלה להפעיל מספיק תקיפות. בעצם, עד היום הם לא בסיטואציה שהם יכולים להפעיל מספיק תקיפות, פשוט בגלל הנושא של הכסף. כסף זה דבר מאוד חשוב, ואם יש יותר מדי שדרים קרביים מהיישובים, מישהו יכול לסגור את הברז.
זה בדיוק היתרון של 'מטות ערים': אין להם אבא, אין להם אמא, אין אלוקים. אף אחד לא יכול לסגור את התקציב ברחובות בגלל שאנשים ברחובות פתחו את הפה שלהם. יש להם חופש פעולה מוחלט. הם יכולים לשגע את המערכת ושום אסון לא קורה. היו הרבה אי הבנות בנושא הזה עם מועצת יש"ע בזמנו, כי הם חששו שהדבר יגרום להם בעיות. הם בסך הכל אחראים להמון ישובים. אחרי שהם הבינו שהם לא צריכים להיות אחראים לנושא של 'מטות ערים' (בגלל זה גם לקחנו שם אחר, כדי לא לסבך אף אחד), היום כולם חיים בשקט ובשלווה. 'מטות ערים' זה מעין בן חורג שעושה מה שהוא רוצה, ואי אפשר להאשים את מועצת יש"ע בזה. היחסים היום, אני חושבת, מאוד טובים. אנחנו נעזרים רבות במועצת יש"ע. אני מקווה שאני לא מגזימה אם אני אומרת שזה טוב להם שיש מישהו שיכול להיות 'הילד הרע'. הם לא צריכים לתת את הדין. אנחנו יכולים לעשות דברים יותר נועזים, ולא קורה שום דבר.
המשפחה נרתמת
איך נשאר לך זמן להיות אמא?
אין שום בעיה. אני פשוט מבזבזת פחות זמן... היום יש לך גם את כל הכלים, הפלאפונים והאי-מיילים. זה דברים שעוזרים לעשירים להתפנק ועוזרים לאנשים מן השורה לעבוד. אני משלבת את העשייה הזאת גם בתור אמא. למשל באסיפת הורים, את יודעת כמה הסברה אפשר לעשות? הפוליטיקאים רצים כל הזמן כדי שיהיה להם ציבור. מה יותר טוב מאסיפת הורים? זה כמו עשרה חוגי בית. אני אף פעם לא מפספסת אסיפות הורים. מכולת? אפשר לעשות המון דברים במכולת! לא צריך זמן, פשוט באותם רגעים שבהם את לא עושה שום דבר מיוחד, את עושה משהו. טלפונים – באותו זמן את מקפלת כביסה. זה לא קשה.
ואיך הילדים רואים את זה?
זה נכון שהילדים שמחים כשאמא שלהם בבית, אבל זה חלק מהחינוך, לגרום לילד להבין שאנחנו היום בתקופה קשה, ושיש לנו את הזכות והכבוד למנוע שואה שניה, שיכולה להיות התוצאה של אי אכפתיות. הילדים חייבים לקבל את החינוך הזה, והם מבינים את זה מצוין. בדרך כלל כשאנחנו אומרים שמשהו בא על חשבון הבית, אנחנו נותנים ליצר הרע שלנו למצוא לנו תירוצים, בגלל שכשיש מצב חמור, אז צריך לטפל בו.
זה בודאי דורש מבעלך לעזור הרבה בבית.
זוג נשוי, זה זוג. כשמישהו עושה פעילות מסוימת, וודאי שבן הזוג שלו משתתף. נניח שמישהו יוצא מהבית בשביל לעשות דברים, אז הכלים נשארים בכיור. הם לא בורחים. שוודאי שזה יכול להיות על חשבון בן הזוג, אבל זה חיי נישואין. צריך להשתדל להמעיט בדרישות בתחומים אחרים, פחות חשובים.
"צריכים הרבה רמטכ"לים"
מה סדר היום שלך?
בבוקר, אחרי שהילדים מתגלגלים מהבית, אני הולכת לעבודה, המשרה הראשונה. אחר כך אני באה הביתה ועושה צהריים. פותחים את המשרד השני, בבית, לנושאים שלנו. אחר כך ארוחת הערב, ואחרי ארוחת הערב הולכים לסיבוב נוסף. מה יש לך לעשות בערב? אין בעיה, יש המון זמן. הבעיה שיש גם המון נושאים.
כשאת מסבירה איך את עושה הכול, זה נשמע פשוט. אז למה לא יותר אנשים עושים את זה?
אנשים לא חושבים בגדול. צריך לגרום להם להבין שזה לא מספיק שהם פעילים, הם צריכים להפעיל. כל אחד צריך להפעיל את הסביבה שלו. יש יותר מדי אנשים שמחכים שמישהו יפעיל אותם. אחת המטרות שלנו במטות ערים, היא לגרום לכך שיותר אנשים יפעלו לבד ויפעילו את הסביבה. כל אחד יודע איך להפעיל את הסביבה שלו, רק עוד לא נפל לכולם האסימון שזה מה שצריך לעשות, שאנחנו צריכים הרבה רמטכ"לים."
ואיך את התחלת?
עד שהתחיל כל הבלגאן הזה עם ההסכמים, התפקיד הציבורי הבכיר ביותר שהיה לי בחיים זה הגזברית בגן של הבן שלי. חוץ מזה כלום. לא היה לי שום תפקיד, ניסיון או חשק לפעול. אבל כשעלה הנושא של ארץ ישראל היה צריך לעשות משהו.
מאיפה הכוח להפוך פתאום לאשת תחבולות ומעללים?
הרבה פעמים אנשים שואלים את עצמם, במיוחד בתקופה הקשה הזאת, למה מישהו מחברנו כבר לא אתנו? למה הקב"ה החליט שהאדם הזה לא יהיה בין החיים? אני חושבת שהשאלה צריכה להיות הפוכה. לא למה האדם כבר לא בין החיים, אלא למה אני ואת כן. שתינו נושמות היום בגלל שיש דברים שצריך לעשות. אם את לא עושה אותם, אז באמת בשביל מה את פה? את שואלת מאיפה הכוח? מאיפה לא יהיה כוח!? אם את עקרת בית, את מנגבת את השולחן. צריך לנגב את השולחן, כדי שיהיה אפשר לאכול, כדי מה? כדי שכל אחד יוכל לטפל בנושאים החשובים. מה יותר חשוב מהנושאים החשובים?
איך בן אדם שכל כך מלא באמת שלו לא נעשה מתוסכל מהאדישות של העולם?
אני לא יודעת אם אני עושה יותר מרוב האנשים. כשאני מסתכלת סביב אני רואה אנשים עמוסי פעילות. לא כולם בנושא של ארץ ישראל, יש אנשים שפועלים בעניינים אחרים. אפילו אנשים מאוד פשוטים. זה שמישהו לא מסכים אתי, זה לא כל כך מעניין אותי, כי אני רואה בזה דבר זמני. אני יודעת שהנושא הוא נכון ולכן זה יבוא לו עם הזמן. עוד לא פגשתי אדם שאי אפשר להגיע אתו לעמק השווה. רק צריך להסביר לו במונחים שלו, להתאים את עצמך לעולם המושגים שלו. זה לפעמים לוקח זמן, אבל זה שווה".
את לא רואה במתכונת החיים שלך שום דבר מיוחד?
זה עניין של איך את מנהלת את החיים שלך. אדם לא צריך להיות קדוש מעונה, אבל יש כל כך הרבה דרכים שהוא יכול לעשות, שאין שום סיבה שהוא לא יבחר בנושא שהוא יכול ליהנות ממנו. אדם צריך לקבוע לעצמו קצב שהוא מסוגל לעמוד בו. אין צורך ב'מסירות קיצונית'. אפשר למצוא את הדרכים שבהן את יכולה לקדם את הנושאים שחשובים לך בלי שתהיי בלחץ, במתח, בסבל. לא צריך לעשות מזה עניין קיצוני, זה יכול להשתלב בחיים שלך. גם לי יש את תחומי העניין שלי ואת הילדים שלי ואת בעלי, יש לי את כל מה שאת רוצה. אין שום סיבה שהכל לא ידור ביחד בכפיפה אחת, בצורה נעימה ומתאימה לאישיות של כל אחד. צריך רק להתארגן כך שהכל יסתדר עם מי שאת.