בחג הפסח אנו יוצאים ממצרים. ארץ מצרים איננה רק מיקום גיאוגרפי, אלא היא בית העבדים הגדול של העולם העתיק.
מצרים מלשון מיצר, ביטוי למצב של חסימה נפשית, צרות אופקים וחוסר התקדמות, או במילה אחרת - עבדות. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים" – בכל רגע ורגע מחיינו אנו צריכים לצאת מהמיצרים המקיפים אותנו. היכולת לשבור את ההרגלים, להתגבר על החולשות, להשתחרר מן הקיבעונות, לנפץ את מסגרות הטבע - זוהי היציאה האמיתית לחירות. יציאת מצרים איננה מאורע היסטורי גרידא, אלא זוהי נקודת המפנה על ציר הזמן שבה התברר כי ישנה חירות, מימד ערכי למציאות. השאיפה הפנימית של האנושות, אשר יוצאת אל הפועל בלידתו של עם ישראל, היא לפרוץ את הממד הטבעי ולצאת אל המרחב והאינסוף.
איך יוצאים לחירות? איך משתחררים ממגבלות הטבע? על ידי הזמן. פסח הוא החג שבו נולד הזמן בעולם. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. כאשר ישנו זמן, אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה וממנה אפשר להתקדם הלאה, זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בעולם הקדום מושג הזמן היה מאוד מעורפל. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אומנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים מדויקת וציון פתיחה של שלב חדש נוסחו בלשון מעורפלת: "כך וכך היה לפני שלוש עונות גשם". לבעיה הטכנית הזאת יש השלכה נפשית: בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי בלי אפשרות פריצה. או במילים אחרות: עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן ולכן הוא נשלט בידי הבל הזמן, נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו.
במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר פרט לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהייתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו). לא רק עם ישראל, גם האדונים המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות, סגירות לכל דבר פרט לקיימות סתמית, אין דבר פרט לטבע האקראי שנשחק במעגלי הזמן. הרעיון של מחזוריות בלי מטרה מתבטאת בצורה הגרפית של העיגול ששימשה כסמלו של אל השמש המצרי (המכונה רַע או רָא). בניגוד לקו ישר שמבטא פריצה, התקדמות ורוחניות, הרי המעגליות משמעה דרך ללא מוצא, מחזוריות וחושניות.
המשיכה לעצמים מוחשיים שמעניקים אשליה של ממשות ויציבות היא כה גדולה בנפש האדם, עד שגם כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא מתפתה להקים עגל מסכה. משה רבנו שעולה לארבעים יום להר סיני, מציב לעם ישראל תביעה עליונה. הוא דורש מהם להתעלות לעולמות מופשטים של התרוממות רוח ולהיפתח לעידן חדש. אולם בני ישראל חוששים מכך ומתלוננים לאהרון הכהן: "האיש משה לא ידענו מה היה לו". במילים אחרות: גדול עלינו. אנחנו מעדיפים מעגליות נוצצת. עגל, כדוגמת השה, אלוהי המצרים, הוא בעל חיים רגוע. צפוי מראש. מבוית. הרצון להישאר במעגל, בעגליות, בכבשיות, בקטנוניות – במצריות – הוא כוח חזק שיש להתמודד איתו.
לאן מובילה ההיסטוריה
הכול הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש הראשון. יתרה מזאת, כל חג הפסח הוא סביב לזמן: זמן ביעור חמץ, זמן שבו הבצק מחמיץ, זמן אכילת אפיקומן וכדומה. בחודש ניסן ההיסטוריה מתחילה לצאת לדרך. מתחילה לפרוץ את המעגל. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי.
לזמן ישנם שני מימדים: זמן קבוע וזמן משתנה. כדי למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכול לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב, ולאחר מכן לתנועה שאותה אפשר לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנחנו מרגישים כך: אם אנחנו לא בתנועה ובהשתנות, אנחנו מרגישים שהזמן "לא זז". במעגל השנה היהודי אכן קיימים שני הצירים הללו: שבת – הבסיס הקבוע, ויום טוב – התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב), היא "קביעא וקיימא", היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים הם דינמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א).
לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג שבו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק – חלה שבת הגדול, נקודת הבסיס של הזמן מכאן ולנצח נצחים. בשבת הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלוא הוא השה – בעל חיים המבטא את מעגליות, עדר כבשים שנע בלי מטרה, צאן בלי רועה ובלי תחושת זמן. אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. פורצים את המעגל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע המימד השני: יחול חג יום טוב הראשון של עם ישראל - חג הפסח - וייוולד העם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי" כדבריהם של היסטוריונים פסימיסטים. ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, "היסתוריה" - הסתר-יה. ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, א‑לוהים מתגלה בהיסתוריה. מכיוון שכך, בשבת הגדול לוקח עם ישראל את האליל המצרי – השה, בעל חיים המבטא את שיא התמימות, שיא הטבעיות הפשוטה והזורמת – ועוקד אותו לרגלי המיטה. אנו עוקדים את הטבע לרגלי הגופניות הישראלית הנחותה ביותר (מיטת השינה בלילה) וזובחים אותו. בהמשך אותו שבוע מופלא, הטבע כולו, על כל עשר מערכותיו: הנוזלים, המוצקים, בעלי החיים שבים, ביבשה ובאוויר, מערכות הקוסמוס ובכורי המין האנושי – כולם מקבלים צורה חדשה כאשר נולדים הגודל והחירות בעולם במכת בכורות.
בשבת זו מתבררת גדולה נוספת – הגדול שבעם הולך ודורש דרשה גדולה. תלמידי החכמים הולכים ומרימים אותנו מעבר לשגרה. המסגרת הטבעית של ימי השבוע מובילה באופן טבעי לסוג של אפרוריות וקטנוניות. בשבת אחת בשנה אנו מצליחים לפרוץ את המעגליות היומיומית, באמצעות דרשה שהיא מעבר לזמן הרגיל אנו מכינים את עצמנו לקראת היציאה לחירות, לקראת הפסיחה ודילוג המדרגות. בשבת אנו יוצאים ממיצרי הזמן הטבעי ונוגעים בעולם העתיד, באותו "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג), אותו עידן מופלא שבו אליהו הנביא, הדמות העולה בסערה השמימה ומבטאת את הניצחון על המוות הטבעי, ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בשבת הגדול אנו קוראים את ההפטרה המבשרת לנו על ימים אחרים, שבהם תופיע אחדות הכוחות בעם ישראל. הפטרה הלוחשת לנו על ימים גדולים שבהם יופיעו נשמות גדולות שיתעלו מעל למציאות הטבעית ומעבר למגבלות הזמן, לגדולה של אותו "יום שכולו שבת" וליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
הרב חגי לונדין הוא רב בארגון קהלים
מאמרים למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)