הרב חגי לונדין ממשיך במפעלו להנגשת כתבי הרב קוק ובאחרונה הוציא לאור את כרך ב' של אורות הכולל את פרקי אורות התחיה. שוחחנו אתו על עצם הצורך בהנגשת כתבי הראי"ה ועל הפן האקטואלי העולה מפרקי הספר.
כבר בפתח הדברים שאלנו את הרב לונדין אם אין ספרו מתנצח עם התפיסה המקובלת בלא מעט ישיבות לפיה בשנותיו הראשונות בישיבה תלמיד אינו לומד את 'אורות', לפחות לא על הסדר, אלא לכל היותר מקבל שיעורים ממוקדים על פסקאות מסוימות מתוך הספר.
"לא מדובר בהתנצחות באופן ישיר. אין הדרכה באיזה גיל ללמוד את הספר. כל הרעיון של המפעל הזה הוא להנגיש את הדברים ככל האפשר. בוודאי שנדרשת הדרגתיות. יש בישיבות הדרכה ואני סומך על הרבנים וצוותי ההדרכה בישיבות ובמדרשות, ומעבר לזה, שאלה יהיו הבעיות שלנו... שבחור רוצה ללמוד אורות בשנה א'... אני חותם על ה"פשע"...".
על עצם הרצון של הדור הצעיר להיחשף לכתבי הרב קוק אומר הרב לונדין כי הוא מטבעו מאוד אופטימי ואינו נסחף אחר הנהי והבכי על הדור שנמצא בסמארטפונים וכו', "כולנו יודעים שיש בעיות, אבל בשטח הכללי בישראל בכלל ובוודאי בנוער הדתי יש רצון לחיפוש רוחני, שבא לידי ביטוי במשנה של הרב קוק. הרעיונות שהעולם שלנו הוא מעבר למציאות חומרית וישראל היא לא רק מציאות חברתית שאנחנו חיים בתוכה, אלא חיפוש ערכים וחיבור לשרשרת הדורות זה דבר שמחפשים אותו כמו מים במדבר. רואים את זה גם בשיעורים ואפילו במכירות ובמסגרות הפוליטיות ובנהירה הגדולה שיש לתרבות יהודית גם בשירים ובהצגות".
ועם זאת, האם החתירה לרוחניות בתחומי התרבות, אינה הופכת את היהדות לגמישה מדי ומותאמת לכל אחד גם אם עולמו רחוק מעולמה של תורה? "תמיד כשתופעה מתרחבת והולכת יש בשוליים תופעות בעייתיות, אבל אסור שהעננים הללו יכסו את השמש הגדולה שהיא התרחבות החיפוש הרוחני בציבור הישראלי. בתוך זה עולם הישיבות דורש סטנדרטים והכנה נפשית ואישיותית עד לתכנים העמוקים, אבל יש פירמידה שבבסיסה יש מכנה משותף רחב ולאחר מכן יש את מי שמעמיקים יותר ויותר. שאלה יהיו בעיותינו... אנחנו לקראת רנסנס של תרבות יהודית".
"זו גדלותו של הרב קוק שלפני מאה שנים, כשכל התחיה הלאומית הייתה בשליטה מוחלטת של התרבות החילונית, והוא מדבר על ניצני תחיית הקודש ובתוך מאה שנים זה מה שקורה פה וגם בעולם. יש רנסנס רוחני גם בעולם הנוצרי והמוסלמי, עם הבעייתיות שבדבר. זה מראה לאן העולם הולך ומתקדם. המאה העשרים ואחד הולכת להיות הקמבק של הדתות".
בדבריו מסכים הרב לונדין לקביעה לפיה דברי הרב קוק בספריו ובעיקר באורות הם דברי קבלה לדורנו. "הרב קוק בנה את עולם האמונה ומחשבת ישראל, שהם רעיונות קבליים מתורגמים לשפה שמתאימה לתרבות ולדור שאליהם הדברים נכתבו. גם הכוזרי וגם המהר"ל וגם הרמב"ם שמגיע ממקומות אחרים וגם החסידות מתרגמים רעיונות קבליים לשפה מוכרת לתקופתם. הרב קוק כתב דברים לפני מאה שנים וכך נוצר פער בשפה ועל הפער הזה אנחנו מנסים לגשר במפעל ההנגשה".
ומכאן לכמה נקודות בתוכנו של הספר. שאלנו את הרב לונדין אם האוזן הישראלית קשבת לאמירות של הרב קוק כדוגמת ביקורתו על הציונות החילונית שאם לא תתחבר למקור של קודש תוביל לשנאת ישראל וארץ ישראל, דברים שלמעשה ניבאו את קריסתה של הציונות החילונית. האם יש נכונות לשמוע ולקבל דברים מסוג זה בחברה הישראלית בת ימינו?
הרב לונדין משיב על כך בשלילה מתוך ניסיונו הרחב מול קהלים רחבים בהוויה הישראלית. "אין אוזן קשבת לאמירות נגטיביות בתרבות, גם כשזו אמת לאמיתה. זה מיד יוצר אמוציות. לכן צריך לזכור שרוב מוחלט של משנתו של הרב קוק הוא בנימה חיובית, נוגע לצמיחה וכו'. על זה צריך לדבר. כשאני בוטחן את החברה בישראל ברור לי לחלוטין שאפילו בפחות מחמישים שנה מדינת ישראל היא מדינה מסורתית, וזה קורה כבר היום. כל אדם שני אומר שהוא מכבד מאוד גם אם הוא לא שומר מצוות בעצמו. בזה צריך להתמקד ולא ליצור התנגשויות".
"צריך להצמיח את בתי המדרש שלנו ואת הקהילות שלנו שהולכות וגדלות, למרות התחושה הפסימית בציבור הדתי. מי שרוצה להתעודד אני ממליץ לו שיקרא 'הארץ' ויראה עד כמה הדתיים משתלטים וכו'. זו אמנם הגזמה אבל גם אנחנו מגזימים בפסימיות שלנו. הזחילה האיטית של הציבור המסורתי הולכת וגדלה ולרעיונות של הרב קוק יש תפקיד אדיר בהיסטוריה. יחד עם זה ברור שהמציאות השלמה של העולם ועם ישראל מחברת את קומת החול וקומת הקודש. לשם אנחנו שואפים. נעבוד לאט לאט ונראה פירות בימינו או בימי ילדינו ונכדינו או בעוד אלפיים שנה. המציאות הולכת ונהיית יותר ויותר טובה".
עוד שאלנו את הרב לונדין אודות ביטויים של הרב קוק באורות שעשויים להתפרש בשיח הישראלי העכשווי כגזענות. בין השאר המשפט הקובע כי "תכונת נפשה של כנסת ישראל היא נבדלת בעיקרה מתכונת הנפש של כל עם ולשון", אך הרב לונדין לא נשמע מתרגש וקורא לציבור הדתי לעסוק במשנתו גם מבלי להתרשם מהריקושטים שמסביב.
"צריך להסביר את המשמעות של הביטוי הזה שאינו המצאה של הרב קוק. בתורה כתוב 'אשר בחר בנו מכל העמים'. הרעיון של הדיבור על עם ישראל כעם נבחר הוא לא כמי שנמצא מעל האחרים אלא כבעל תפקיד, כמו לב באברים. ללב יש תפקיד חשוב אבל זה לא אומר שהוא מתנשא על האצבע. יש לכולם מקום וכולם יחד מבטאים את הנשמה. הרב קוק מבטא מציאות כפי שתורת ישראל רואה אותו. זה מטיל עלינו יותר אחריות ומוסריות. אין כאן מימד מתנשא של זכויות יתר".
לזאת הוא מוסיף ומבהיר כי לצד המאמץ של מפעלי התרגום וההנגשה לקרב את הדעת אל עומק הדברים הרי ש"יש מי שגם אחרי התרגום לא יאהבו את זה כי זה מתנגש להם פסיכולוגית עם ערכים ליבראליים, נחיה עם זה. צריך להפסיק לפחד ולרצות אנשים בתרבויות אחרות. אנחנו אומרים את שלנו בצורה מכובדת ויפה כי אנחנו מאמינים בדבר הזה. אם הם אוהבים את זה טוב, אם לא הצליחו להבין זה בסדר. לא קרה כלום. את הרב קוק לא הטריד אם דבריו מסתדרים עם תבניות חשיבה של אחרים וגם אותנו זה לא צריך להטריד".
סוגיה נוספת שגם היא מופיע ב'אורות התחיה' היא סוגיית שלושת המחנות השונים בעם, המתאבקים כעת במחננו, דתיות לאומיות ואוניברסאליות. הרב קוק קורא לאחד ביניהן. האם הדרישה הזו באה לידי מימוש או שמא נותרה תלויה כחזון רחוק בעוד בשטח המאבק נמשך? הרב לונדין משוכנע שהדברים הולכים ומתגשמים כבר כעת:
"זה קורה כבר עכשיו. הציבור הישראלי כולו הולך ומתאחד, וזו האג'נדה של הרב קוק, איחוד הכוחות השונים הדתיים והלאומיים. החברה הישראלית הולכת לקראת זה באופן מאוד פשוט. הציבור הדתי נושא את הדגל באידיאל הזה. ההגדרות כיום מאוד מעורפלות, אבל זה תהליך שהולך וקורה. כל אדם בחברה הישראלית יאמר שצריך מדינה וכלכלה ועם זאת חיבור למסורת ולערכים והתחשבות בחופש האדם ובאוניברסאליות. כשהרב קוק כתב את הדברים זה היה קול קורא במדבר. כל תפיסה הייתה מחודדת בשלה אבל הוא אמר שזה עוד יקרה. היום אנשים אומרים את הדברים גם אם לא בלשון הרב קוק ולפעמים תוך שהם חושבים מתנגדים לרב קוק, אבל התכנים הם אלה שמנצחים בסוף".